תסמונת הפיל
מכירים את משל העיוורים והפיל? מכירים. חבורה של עיוורים מיששה פיל, והתוצאות היו מפתיעות ביותר. האחד מישש את חדקו הרך והמתפתל של הפיל, וקבע ללא ספק שמדובר בנחש. השני מישש את רגלו של הפיל ופסק שהוא עמוד. השלישי אחז בניבו העגול של הפיל, ומסקנתו החד-משמעית הייתה, כי היצור החלק והחד אינו אלא כידון. ואילו הרביעי שהושיט ידו אל אוזן הפיל, סבר לתומו כי זו אינה אלא מניפה קסומה.
אגדת הפיל המופלאה עוד לא תַּמָּה. העיוור החמישי שידו הילכה מעדנות על גוף הפיל, היה משוכנע, כן, לא טעיתם, שהוא ניצב לפני קיר. העיוור השישי לעומתו, שהלך בקטנה רק על הזנב, היה נחרץ: זהו חבל וחסל. ואחרון אחרון, לשביעי החביב שליטף את ברכו של הפיל היה ברור כשמש שהוא מטפס...על עץ, לא פחות, מוּל פרצי הצחוק הרמים של האנשים הרואים מסביב.
כלפי מה דברים אמורים? המשל נשמע כמו בדיחה באזני השומעים, המשתעשעים ממסקנות העיוורים המגוחכות בסיור המודרך בגוף הפיל. אולם למעשה המשל מלמד שיעור חשוב בהלכות התפיסה האנושית. העיוורים מייצגים את האמת היחסית, לפיה אנשים מסיקים מסקנות כלליות על סמך תצפיות חלקיות בלבד, אך משוכנעים כמובן שהצדק בידם.
אמת מוחלטת
בפרשת עקב, שקראנו לפני שתי שבתות, המתמקדת בהמשך ההכנה הרוחנית של העם לקראת כניסתו לארץ, חוזר כחוט השנִי הציווי לשמור את מצוות ה', חוקיו ומשפטיו, והגמול הטבעי שיבוא בעקבותיו. אף הפרשה נפתחת בכך: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם". לא סוד הוא, שבני ישראל קיבלו את התורה בהר סיני מרצונם החופשי ואמרו: "נעשה ונשמע". מדוע אפוא אומרים חז"ל, שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית? נראה לי שהתשובה טמונה בתסמונת העיוורים והפיל הקלאסית, שכולנו לוקים בה.
העיוורים לוקים בראייה חלקית ושגויה של הפיל. כל אחד תופס חלק אחר של הפיל באופן מוטעה וחושב שזו האמת, כאילו התפיסה האישית שלו מייצגת את המציאות. זאת בשעה שהדמיון שלהם מפליג רחוק מן המציאות, כי הם מתעלמים מן התמונה הכוללת והשלֵמה של הפיל, ובכך מעוותים את תפיסת המציאות.
התפיסה האנושית היא מוגבלת ומצומצמת מאוד. כתוצאה מכך הנורמות האישיות והחברתיות הן יחסיות, סובייקטיביות, ואינן מייצגות את האמת המוחלטת. אין צורך להפליג לדוגמה הקיצונית של חברות קניבליות, שבהן אכילת בשר אדם מקובלת כנורמה. גם בחברות נורמטיביות ממוצעות יש קהילות ירוקות, השמות את הדגש על אקולוגיה ואיכות הסביבה. קהילות אחרות מתמקדות במלחמה בשחיתויות וכדומה. יש חברה סוציאליסטית, הדוגלת בשוויון מעמדי, ומנגד חברה קפיטליסטית הדוגלת בתחרות חופשית ובחברה מעמדית. מבחינה פוליטית יש מפלגות ימניות ומפלגות שמאל וכך הלאה. כל צד חושב שהאמת היא בכיסו.
גם ברמה האישית אין כמו האימרה הידועה, כי על כל שני יהודים יש שלוש דעות, כדי לשקף את מגוון הדעות וההשקפות הקיימות בחברה, אשר מוכיחות בבירור עד כמה האמת היא יחסית. מעֵבר לכך, אילו לא היו מחלוקות אישיות בין אנשים, כשכל צד חושב שהוא הצודק, הרי יש להניח שבתי המשפט ועורכי הדין היו מובטלים.
טעם החיים
אם במצוות שכליות הדרושות לקיום חברה מתוקנת רבות העמדות והמחלוקות, על אחת כמה וכמה במצוות שבין אדם למקום. תשאלו אנשים שונים מהו עונג שבת בעיניהם, זה יאמר נסיעה לים או צפייה בטלוויזיה, וזה יאמר כדורגל כמובן, ולֵך תתווכח עם תחושות. ואם תשאלו אחרים, מהו טעם החיים הם יאמרו שרימפסים, ואפילו הבשר הלבן, חלילה. באה התורה בתרי"ג המצוות, המקיפות את כל חיי האדם, והטילה על העם את האמת האלוקית המוחלטת, האובייקטיבית, בעלת הראייה הגלובאלית, אשר בניגוד לתפיסה האנושית המצומצמת צופה למרחקים ולכל הדורות.
איך עושים זאת? איך הופכים לחברים במועדון היוקרתי של תרי"ג המצוות שיהפוך לכרטיס אישי ולתעודת זהות, להַעֲצָמָה נפשית ולהעשרת האישיות על כל רבדיה הרגשיים, האינטלקטואליים, החווייתיים והרוחניים? התשובה טמונה בפתיחת הפרשה במילה "עקב". ההסבר בעיניי הוא, כי בעוד בעניינים גשמיים - בריאות, פרנסה, דיור וכדומה - דרושה מירב ההשתדלות של האדם, תוך ביטחון בה' להצלחה - הרי בעניינים רוחניים, בנושא קיום מצוות, שהן מהות האדם, היחס הוא הפוך. הקב"ה אומר: תעשה רק צעד ראשון "והיה עקב", ואת מירב המלאכה אני אשלים ואסייע. אפתח לפניך את אור הנשמה הגנוז. צעד קטן לאדם, צעד גדול לנשמה הנפתחת.
בצורה ציורית ביטאו זאת חז"ל "פיתחוּ לי פֶּתַח כפִתחוֹ של מחט - ואני אפתח לכם פתחוֹ של אולם". ממש כך, אתם פותחים במעשה קטן, והקב"ה פותח את דלתות העולם הרוחני הרחב לרווחה. "טעמו וראו כי טוב ה'", אומר נְעים זמירות ישראל. אתם רק תטעמו את טעם החיים הרוחניים, טעם המצוות, תתחברו, ואז יישאר בפיכם טעם אדיר של עוד. בדרך זו דומני ניתן להסביר את מאמר חז"ל: "הכל בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים". בעבודה על פנימיות הנשמה, נִדרש האדם לבצע פעולה חיצונית בתחום המצוות, אך כל השאר בתהליך החיבור הפנימי אל ה' וראיית האור הוא בסיוע הקב"ה.
למה לגמל יש דבשת
במילה "עקב" גלום איפוא לדעתי רעיון כפול. הצעד הקטן שעל האדם לעשות לקראת קיום מצוות, אך גם עצם הקיום האקטיבי של המצווה. אולי גם לכן מעמד הר סיני נקרא 'מתן תורה'. בעבודה הרוחנית נדרשת פעולה ממשית בעשיית המצווה, ההשקעה והנתינה העצמית במצווה היא המחברת את האדם אל נשמתו ואל בוראו, ומעניקה לו הרגשה של סיפוק. האדם הוא יצור פונקציונלי, השואף למימוש עצמי לא רק ברמה הפיסית אלא גם ברמה הרוחנית.
פעם אחת, מספרת האגדה העממית, שאל הגמל את אמו לפשר הדַּבֶּשֶׁת. הדבשת, אמרה לו אמו, היא כדי לאגור מים במדבר הלוהט. 'ומדוע ריסי עינַי ארוכים?' - שאל הגמל. 'כדי להגן על עיניך מפני החולות', השיבה אמו. 'ומדוע כפות רגליי רחבות?' המשיך הגמל להקשות. 'כדי שלא תשקע בחולות המדבר'. 'אם כך' - שאל הגמל - 'מדוע אני בגן החיות ולא במדבר?' היצור החי מחפש משמעות פונקציונלית לחייו. ואם בעל החיים כך, על אחת כמה וכמה האדם, השואף לתת מעצמו בגוף, בנפש וברוח, ולהיות יצירתי ומועיל בכל הרבדים האלה במעשים לעצמו ולזולת. זהו סוד הסיפוק בחייו.
אולי בכך טמונה התשובה לשאלה, כיצד זה חטאו ישראל במדבר, לאחר שחזו במו עיניהם בניסים היסטוריים, החל ממכות מצרים, דרך קריעת ים סוף, ועד מתן תורה במעמד הר סיני? בני ישראל היו צופים פסיביים בחזיונות שמים אדירים. אך הם לא נקפו אצבע פעילה משלהם. הם לא היו שותפים פעילים במחזות אדירים אלה, לא מבחינה פיסית ולא מבחינה רוחנית.
גם במדבר הם קיבלו הכל מן המוכן על מגש הכסף. המן, לחם מן השמים. ענני הכבוד כיבסו וגיהצו את בגדיהם והטיסו אותם לירושלים. "שמלתך לא בלתה מעליך, ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה". לעומת זאת עתה ישראל עומדים על סף כניסה לארץ ישראל. ארץ שבעת המינים, העשירה ביבול, במחצבים ובמשאבים טבעיים. "ארץ אשר לא במסכנוּת תאכל בה לחם...ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת". שלא כמו 'החיים הטובים' במדבר, העם בארץ יצטרך להיות פעיל ולעַבד את האדמה ואת אוצרותיה, ולבנות בה בתים.
לא על הלחם לבדו
עם זאת, העם ניצב בארץ בפני שתי סכנות רוחניות, השלובות זו בזו. האחת, שעליה מתריע משה בפרשה, היא אובדן הביטחון בה': "ואמרת בלבביך, כוחי ועוצֶם ידי עשה לי החַיִל הזה". הסכנה השנייה היא תפיסה מטריאליסטית, המובילה לשכחת המצוות, שמִפָּנֶיהָ מזהיר משה את העם לאורך כל הפרשה. "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על מוצָא פי ה' יחיה האדם". אומנם "אם אין קמח, אין תורה" כדברי חז"ל, אך הלחם אינו מטרה בפני עצמה, אלא מכשיר לעבודת ה' ולקיום המצוות.
אם בפעם הראשונה "יחיה האדם", הכוונה לחִיּוּת פיסית, הרי בפעם השנייה, כאשר מדובר בשמירת מצוות כִּכְלִי להגשמה עצמית, הכוונה היא גם לחִיּוּת רוחנית, לשיתוף כל כוחות הנפש והגוף בחינת "כל עצמותי תאמרנה".
ייתכן שהמילה 'מוצָא' רומזת גם לברכת 'המוציא', הנאמרת על הלחם, ומלמדת גם על מהות הברכות. מדוע שונה ברכת "המוציא לחם מן הארץ" מדפוס הברכה המקובל "בורא פרי" האדמה או העץ? התשובה היא, כי בניגוד לפירות ולירקות הבשלים, המוכנים מייד לאכילה לאחר קטיפתם, הרי הלחם מיוצר בתהליך של עיבוד הדגנים ואפייתם. אולם מעֵבר לכך, נִראֶה כי הלחם הוא סמל הגשמיות. באמצעות מצוות הברכה, אנו מתנתקים מן התפיסה הגשמית והארצית של הלחם אל התפיסה הרוחנית - כאמור הברכה כִּכְלִי להַעֲצָמָה אישית ולחיבור אל ה' ואל פנימיות הנשמה.
פרשת עקב היא גם המקור לברכת המזון "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך". מדוע אנו מברכים, ומהי מטרת הברכות? בראש ובראשונה, הברכה היא אמירת 'תודה' לה' לפנֵי ואחרֵי האוכל. בדיוק כפי שאנו אומרים תודה, כשמכבדים אותנו בדבר מה, לפני התקרובת ולאחריה.
הברכה מהווה גם פֶּסק זמן ואתנחתא ראשונית מיצר הרעבתנות והזלילה, מֵעֵין תמרור 'עצור', הממַתן את יצר התאווה. מעֵבר לכך, בעצם מצוות הברכה אנו מקדשים את האוכל ואת גופנו, ומוסיפים להם ממד רוחני. זוהי כידוע גישת היהדות - לקַדש את החיים הגשמיים באמצעות המצוות, ולא להתנזר מהם כפי שעושות דתות אחרות. כך למשל התפיסה הדואלית של הנצרות דוגלת בהפרדה בין הגוף לרוח, ואילו היהדות ממַזגת בין השניים.
בצד הכרת תודה, הברכה גם מחזקת את הביטחון בה' ומצמצמת את ממדי התפיסה החומרית, ש"כוחי ועוצֶם ידי עשה לי את החַיל הזה".
ואחרון אחרון: האם אחרי ההתנערות מעידן השֶפע, המאפיין את החברה המערבית, אין אנו בעיצומו של עידן חדש, המהווה אנטי-תזה לעידן הקודם, כפי שמבשר הנביא זכריה: הנֵה ימים באים, ושילחתי רעב לארץ - לא רעָב ללחם, ולא צָמָא למים, כי אם לשמוע את דבר ה'"? זהו הניוּ - אייג', המבשר את הצימאון הרוחני, ובא לידי ביטוי בשלל יצירות יהודיות, במוזיקה, בקולנוע, בספרוּת ובאמנות, בארון הספרים היהודי ובחזרה למקורות היהדות. חזון הפרשה "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי אם על מוצָא פי ה'" קורם עור וגידים ומתגשם לנגד עינינו. אין ספק, המשיח בפתח.
