פרשת השעייתו של פרופ' גליק מנשיאוּת מכללת ליפשיץ עוררה הדים רחבים בקרב הציבור הדתי. התגובות, כצפוי, היו בעד ונגד פיטוריו, וכללו גלריה רחבה של רבנים לצד אנשי אקדמיה, עיתונאים וחברי כנסת. מטבע הדברים, כשופר של הדתיים, מצאו הדעות השונות במה מכובדת בעיתונות הדתית. גם לאחר מינויו של נשיא חדש למכללת ליפשיץ, ד"ר יאיר ברקאי, דומני כי יש צורך להמשיך לדון בפרשת פרופ' גליק, בשל חשיבותה העקרונית של פרשה זו.
עירוב קודש בחול
פרופ' דב גולדפלם, מרצה בכיר במכללת ליפשיץ, מצביע, בצדק, על הפתיחוּת למגוון דעות כעל נשמת אפו של המחקר האקדמי, בניגוד ללימוד התורני. אולם מעֵבר לעירוב בין קודש לחול ומחיקת ההבדלים ביניהם, שעל כך יצא קצפו של הרב יואל קטן, אי-אפשר להתעלם מן העובדה שמחקריו של פרופ' גליק נוגעים בנושאים הלכתיים מובהקים דוגמת הלכות אבלות. אפשר להציג את כל קשת הדעות של המחקר האקדמי, כדי לחנך את הסטודנט לחשיבה עצמאית וביקורתית, אולם כחוקר דתי, על המרצה להביא בַּשוּרה התחתונה דעת תורה, לעורר את הסטודנטים לסיעור מוחות ולשתפם בהבחנה הברורה בין הגישות המחקריות השונות לגישת היהדות. רק בדרך זו ניתן לשלב בין האקדמיה לישיבה. כך למשל ניתן להביא את דעת ביקורת המקרא, המצביעה על שני ספרי ישעיהו א' (התוכחה) וב' (הנחמה). אולם זאת תוך הבלטת העובדה ודיון בסוגייה, כי דעה זו מנוגדת לתפיסה היהודית.
הוא הדין למחקריו של פרופ' גליק על מנהגי אבלוּת. השוואה בין מנהגי אבלות ביהדות למנהגים פאגניים ואחרים מחייבת הבלטת ההבדל ביניהם לטובת ציוּן המקורות היהודיים. אולם פרופ' גליק מגדיל לעשות, ורואה את מקור מנהגי האבלות במנהגים פגאניים ובמנהגי עמים זרים. בניגוד לתפיסה היהודית הוא גורם בדרך הצגתם זו לא רק לחילוּנם של מנהגי האבלות ביהדות, אלא אף להפיכתם לסוג של עבודה זרה חלילה - תפיסה שהיא בעלת השלכה אנטי הלכתית חמורה.
כידוע, סעודת ההבראה מקורה באותו נזיד עדשים מפורסם, שתמורתו מכר עשיו את הבכורה ליעקב, וכן בביצים שנאכלו בסעודת האבלות על פטירת אברהם אבינו. המכנה המשותף בין שני מאכלים אלו הוא צורתם העגולה, המשקפת את הרעיון שהמוות הוא גלגל חוזר בעולם. מדוע איפוא רואה פרופ' גליק בסעודה זו מנהג פגאני קדום של זבחי מתים, בניגוד גמור להלכה? גם את הדלקת הנר בכוכים ובמערות המתים, בתקופת התלמוד, הוא רואה כטקס אנתרופולוגי קדום זר, ולא כריטואל לעילוי נשמת הנפטר בהתאם לתפיסת היהדות. במדרש הבא באה לידי ביטוי האחדות הסינטתית בין גוף לנשמה, בניגוד לטענת הפרופסור.
מה דינם של גוף ונשמה שחטאו, שואלים חכמינו, לאחר מאה ועשרים שנה? בבית דין של מעלה גוף ונשמה - כל אחד לחוד - מנסים לחמוק מאחריות אישית לחטא. זאת בטענה כי כל אחד מהם, כיישות עצמאית, אינו מסוגל לפעול לבד. הגוף ללא נשמה הוא בגדר מת, והנשמה יונקת רוח חיים רק על-ידי חיבורה לגוף. מה עושה הקב"ה? מרכיבם ביחד כיישות אחת כדי להוכיח את חטאם בעולם הזה. משל למה הדבר דומה? לשני שומרים, עיוור וחיגר, שהופקדו על גן המלך. ראה החיגר את הפירות היפים בגן, ונפשו חשקה בהם. גייס לעזרתו את העיוור שירכיבו על גבו, וכך אכלו שניהם מפירות הגן להנאתם. כשהמלך שם לב לפירות החסרים, הפנה כמובן אצבע מאשימה לשומרים. אך אז טען העיוור, וכי הוא יכול לראות את הפירות? ואילו החיגר טען: וכי הוא יכול לגשת לעצים? מה עשה המלך החכם? הרכיב את החיגר על גבי העיוור והענישם ביחד. העיוור והחיגר הם כמובן הגוף והנשמה בנמשל, שהקב"ה שופטם כאחד. האם הפרופ' הנכבד אינו מכיר את המדרש, כשהוא מגיע למסקנה החד-משמעית כי הגוף והנשמה בתלמוד היו שתי ישויות נפרדות?
לאור העובדה שפרופ' גליק רכש את תואר הדוקטור בתלמוד והלכה (!) בסמינר קונסרבטיבי, אין לתמוה על גישתו הקונסרבטיבית להלכה, המשתקפת בספריו על מנהגי אבלות.
רפורמה חינוכית
יתר על כן, אילו פרופ' גליק היה מסתפק בתפקידו כנשיא המכללה בהרחבת ובהעמקת הפעילות האקדמית והישגיה בלבד, כפי שמציין פרופ' גולדפלם, ניחא. אולם האיש הכריז בעצמו כי הוא חותר לחולל רפורמה חינוכית במוסד, לקראת ציונות 'שפויה' של מה שהייתה פעם הציונות הדתית. העובדה שפרופ' גליק, שלמד ומלמד במוסדות קונסרבטיביים, שימש מרצה בכיר במכללת ליפשיץ, אכן אומרת דרשני. ועם זאת, ראוי להבדיל בין הוראה לחינוך. בעוד הוראה היא הקניית ידע, הרי חינוך פירושו התווית עמדות ותפיסת עולם. לא ייתכן להעמיד אדם בעל תפיסות קונסרבטיביות בראש מכללה חינוכית דתית-תורנית, המכשירה מחנכים בישראל, כאשר מטרתו המוצהרת היא לחולל רפורמה תפיסתית במוסד. נראה שהכותבים הנכבדים גם שוכחים כי תפקיד הנשיא הוא בראש ובראשונה ייצוגי. הוא מייצג את הקו החינוכי של המוסד והקונספציה שלו, ומתווה אותה. נשיא מכללה אינו מנהל, שתפקידו הוא לעסוק בין היתר בביורוקרטיה ובהשגת כספים.
השוואתו של אחד הקוראים בין רבי עקיבא, להבדיל, לפרופ' גליק היא חסרת כל בסיס. הכותב תמה, אם רבי עקיבא היה מנהל המכללה, האם היו זוכרים לו 'עוונות' נשכחים, שהיה בעברו בוּר ועם הארץ? מדוע איפוא - שואל הכותב - לא נדון את פרופ' גליק לפי מעשיו היום, ונחדל מלדשדש בעברוֹ הרחוק? ובכן, כותב יקר, אם אינך יודע עדיין, יש לי חדשות בשבילך. רבי עקיבא, שהפך לתלמיד חכם, אכן מחק את עברוֹ כליל. לעומת זאת, פרופ' גליק ממשיך ללַמד במוסדות קונסרבטיביים, ואת עיקר הוראתו ומחקריו מרַכז בהם.
מבלי לפשפש בציציותיו, נראה כי פרופ' גליק באורח חייו ובתפיסתו הוא קונסרבטיבי, הנאמן להגדרתו, לפיה הקונסרבטיבים מחויבים להלכה, אך פרשנותם את ההלכה שנויה במחלוקת. הוא בעצמו פוסל את המונח אורתודוכסיה, שלטענתו אינה רלוונטית בימינו. מדוע איפוא מתעקשים מכריו להיות צדיקים יותר ממנו ולהגדירו כאורתודוכסי למהדרין בזהותו הדתית? - הגדרה האומרת דרשני.
ובאשר לשאלה, האם תלמידי הישיבה נתפסים כחלשים באמונתם, שיש חשש שיושפעו מדעותיו של פרופ' גליק? התשובה היא שלילית. אולם ככל הנראה הכותב אינו מוּדע לעוצמת ההשפעה הסביבתית-חינוכית הבלתי מוּדעת על נפש האדם, כפי שהצביעו חז"ל. הדוגמה הקלאסית היא יוחנן כהן גדול ששמונים שנה היה פרוּש, ולבסוף נעשה צדוקי. מעֵבר לכך כאמוּר מדובר בקו חינוכי של מוסד - הנאמן להלכה ולהשקפה היהודית - שאותו ינחילו הבוגרים לתלמידיהם, והם באופן מסורתי ינחילו לדורות הבאים. אין ספק, פרופ' גליק מהווה חריגה מובהקת מקו זה.
אורבך מאחוריך
אחד מחברי הכנסת הדתיים הבולטים, שהתייצבו בחזית הראשונה לצידו של פרופ' גליק, הוא אורי אורבך. אורבך מתברר הכין, לטענתו, שיעורי בית יסודיים, שבמסגרתם בדק היטב מיהו פרופ' גליק, וחקר את מעשיו ופועלו של האיש. אולם עם כל הכבוד, גם אם אורבך בירר מי הוא האיש, נראה כי עדיין לא חקר את מהותו של הפרופסור (הרושם הוא שלא רצה בכך). הרקורד המפואר של האיש, שהוא ממייסדי קהילת אפרת ואב שכול לחייל צה"ל עדיין לא עושה אותו למועמד מתאים לניהול מכללה תורנית. גם היותו איש חינוך אינו אומרת דבר. שכן השאלה היא באיזה חינוך מדובר, וכפי שראינו מדובר בתפיסה חינוכית קונסרבטיבית במהותה. לאור תמיכתו של אורבך בפרופסור גליק ובעמדותיו, ראוי בהחלט שהחַ"כ הנכבד יבדוק בציציותיו הוא, אם גם אינו מתיימר לבדוק בציציותיהם של אחרים.
