גל האלימות בשבועות האחרונים העלה לסדר היום את הקמתו של כוח שיטור עירוני בעל סמכויות נרחבות. שר האוצר שטייניץ הציע תוכנית שלפיה לכל ראש רשות יהיה כוח שיטור עירוני אשר יפעל לאכיפת חוקי איכות חיים. כוח זה אמור, לפי התוכנית, לפעול לצד כוחות השיטור של משטרת ישראל.
במשטרה מוכנים להשקיע ביחידות שיטור עירוני כפופות מקצועית וערכית למשטרת ישראל, אולם מפתחות ההפעלה שלהם יונחו בידי ראשי הרשויות, כשההפעלה תתבצע דרך רמות הפיקוד של המשטרה. בקרב הזה יש הרבה אגו, כוח, וכסף.
המצדדים בהקמתו של כוח השיטור העירוני טוענים שנוכחותם של שוטרים עירוניים חמושים באקדחים, רכובים על אופנועים וג'יפים בעיר, תחזק את תחושת הביטחון של האזרח, ותסייע לראשי הערים להילחם בפשיעה. המתנגדים להקמת כוח שיטור טוענים כי לראשי הערים עלול להיות ניגוד עניינים בהפעלת כוח השיטור. בנוסף טוענים המתנגדים כי ברשויות מקומיות הפשע המאורגן הצליח לחדור ובגדול. יש כ-30 ראשי רשויות או בכירים שם שנמצאים תחת חקירה או כאלה שהמליצו להגיש נגדם כתב אישום. ישנן טענות נוספות לכאן ולכאן, כגון עלויות תקציביות אדירות, יכולת כוח השיטור, חלוקת אחריות, חימוש רשויות של בני מיעוטים ועוד.
האם כוח השיטור העירוני יקטין את הפשיעה
מודל ה"שיטור עירוני סוציאלי" הקיים ברשויות המקומיות מזה שנים רבות יכול לספק תשובה. בלשכת הרווחה של כל רשות מקומית ישנם עובדים סוציאליים של העירייה בעלי סמכויות נרחבות ביותר להגנה על קטינים, קשישים, וחסרי ישע: פקידי הסעד.
חוק הנוער (טיפול והשגחה) סעיף 11 מסמיך את פקיד הסעד להוציא קטין מביתו לשבוע ללא צו בית משפט וראיות, אם הוא סבור שהקטין בסכנה, או מסכן אחרים. סעיף 12 בחוק מסמיך את בית המשפט להורות על נקיטת אמצעים זמניים למשך חודש על הקטין ללא שמיעתו, שמיעת הוריו, וללא תסקיר של פקיד הסעד.
כל ההליכים בבתי משפט אלו אינם כפופים לדיני ראיות ומנוהלים בדלתיים סגורות, ובחיסיון, הרחק מהביקורת הציבורית. בתי המשפט רואים כסוף פסוק את המלצותיהם של פקידי הסעד המבוססים על הערכות, ועובדות שלא אומתו ולא נעשה ניסיון להפריכן (מסקנות ועדת סלונים).
פקידי הסעד מקבלים גיבוי מלא מהעירייה, משרד הרווחה, משטרה, בתי משפט, מערכות החינוך והבריאות, וכל מערכת ממסדית אחרת. בנוסף, לא קיים גוף ביקורת חיצוני אובייקטיבי אשר מבקר אותם. קטינים נשלחים לפנימיות, מרכזי חירום, משפחות אומנה, לשנים ארוכות על סמך המלצותיהם של פקידי הסעד, ולא קיים חוק המסדיר את זכויותיהם, וזכות הוריהם הביולוגים. סכומי עתק מוקצים למסגרות ההשמה החוץ ביתית. משפחות מתפרקות, נשברות נפשית, כלכלית ופיסית. בוגרי מסגרות ההשמה החוץ ביתית הופכים לאוכלוסיה רגישה בחברה. מדובר באלפי קטינים המוצאים בכפייה מביתם ומשפחתם מידי שנה.
חוק הנוער ומערכות השלטון, והמשפט, מספקים מזה שנים רבות לפקידי הסעד ברשות המקומית סמכויות-על, גיבוי, ותמיכה ללא סייג. לכאורה בעיית הפשיעה בקרב בני הנוער הייתה אמורה לחלוף מהארץ. אולם ההפך קורה, נתוני משרד הרווחה מצביעים על הידרדרות מתמשכת במצבם של הקטינים, עלייה של 12% במספר חקירות ילדים, ירידה בגיל הנוער הצורך סמים ואלכוהול, עלייה בעוני, פשיעה, פערים חברתיים, ועוד. משרד הרווחה דורש עוד ועוד תקנים, תקציבים ומשאבים.
יש ללמוד לקח מכישלון מודל ה"שיטור עירוני סוציאלי" ולבטלו. פתרון בעיית ביטחון האזרח לא יבוא מהרשויות המקומיות.
