X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  מאמרים
אלימות בבתי ספר, במקומות בילוי, בטיילת, בכבישים, בספורט, פוליטיקה, בתוך המשפחה, התעללות בילדים אוגוסט השחור
▪  ▪  ▪
מוות של כבוד [צילום: פלאש 90]
אלימות במגרשים
יתירה מזאת, בתוך הקבוצות עצמן אנו עדים להתלהמות, תקיפה פיזית, השמצות קללות וגידופים כלפי המאמן, השחקנים ובעלי הקבוצות, ומאחר והספורט הוא מאד פופולרי ורבים צופים בו וביניהם גם בני נוער - יש השפעה ישירה או עקיפה אפילו תת מודעת להתנהגות אותה מחכים בחיי היום יום.

אלימות בתקשורת
הדיווחים בזמן אמת, והפרשנות שבאה בעקבותיה - דיברו על כשלון המבצע, במקום לשבח את המארגנים, שהרימו מבצע ארצי מבלי לגרום לעצירת התנועה בלי אלימות מילולית או פיזית ובלי נפגעים.

חודש אוגוסט 2009 ירשם ללא ספק כאחד האלימים ואכזריים ביותר בשנים האחרונות. החל מתקיפות, בריונות, מעשי אונס, דרך רציחות, פגיעה אכזרית בילדים חסרי ישע, הרעבה, הלקאה, מניעת טיפולים רפואיים, וכלה ביחסי מין עם ילדים - כל אלו הינם חלק משגרת חיינו, בשנה האחרונה.
ואל תגידו שהדברים קורים בגלל החום, הלחות וחוסר מעש.
והדברים מתרחשים - משום שאנו חברה אלימה, אשר חייה בתקופה אלימה, ואשר בה חלק מן האזרחים התרגלו למצב דברים שבו ניתן להשיג דברים ולהתקדם באמצעות אלימות - לא תמיד פיזית, לפעמים בדיבורים או יחסי ציבור אלימים ותוקפניים.
כאשר תשדירי שירות - לקידום מוצרים שונים נפתחים בצרחות, בצעקות ובהתפעלות מלווה בהיסטריה, בדחיפות, מרות קלות ונפילות, כאילו מבוימות ומצחיקות, מה שנשאר מהם בתת ההכרה - זו האלימות.
כאשר צופים בדיונים בכנסת בוועדות - כשאלו מלווים בצעקות, קללות, אי מתן זכות דיבור, מה ששוקע בתודעה - זו אלימות.
כאשר בתוכניות טלוויזיה - כגון מועצת החכמים פוליטיקה ואחרים - אנו נחשפים לתרבות ויכוח של צעקות, קללות, תוך הטחת עלבונות אישיים, מה שניתן לללמוד מכך - הוא, שכדי שקולך ודעותיך ישמעו - נדרשת אלימות.
כאשר בבתי ספר - הורים מאכזבים או מתוסכלים או סתם עצבניים, תוקפים בכיתות מורים, מנהלי בתי ספר, ואינם נענשים חמורות ע"י מערכת המשפט - המסקנה המוסקת היא שאלימות משתלמת.
כאשר אין ביטחון לילדים בחצר בתי הספר, וכאשר תלמידים מסתובבים עם אקדחים, סכינים, זה מסוכן, אלים ומשמש דוגמה רעה.
כאשר מערכת המשפט מגלה חוסר עקביות וזילות חיי אדם בכבישים, כאשר היא משיתה עונשים מגוכחים על גרימת מוות ברשלנות, בצורת עבודות שירות במקום מאסר לתקופות ארוכות + שלילת רישיון, במקרים החמורים, בהם הייתה רשלנות רבה - זה לא מרתיע.
כאשר קצין משטרה בכיר - מצהיר בטלוויזיה לאחר רצח בעלת הבית בארמון הנציב בירושלים, כי תלונות הדיירים על התנהלותו ואיומיו, לא היוו סימנים למסוכנתו, אלא העידו לכל היותר על סכסוך שכנים שגרתי - זה אבסורד, זה מגוחך.
כאשר מסתבר כי לאותו בחור, שכנראה סובל ממחלת נפש (פיצול אישיות סכיזופרני), כהגדרת אחד הפסיכיאטרים, ישנם תיקי אלימות קודמים, חלקם תלוים ועומדים בבתי המשפט, והמשטרה מתייחסת לכך כאל סכסוך שכנים, מה הפלא? שהתוצאה הכואבת והטרגית היא רצח אשה חפה בצורה אכזרית ומיותרת.
ללא ספק, יש לאווירה הציבורית המתלהמת הפיזית, התוקפנית, הן בחיי היום יום והן בחיינו הציבוריים, השפעה לא מבוטלת על ההתנהגות שלנו בחיים היום יום. התנהגות המבוגרים מחלחלת גם כלפי מטה אל הילדים הגדולים והקטנים יותר. במגרשי הכדורגל, במאבק בין תומכי קבוצת בית"ר מול מכבי או הפועל - יש שפע של כוחנות, אלימות מילולית ופיזית ממש.
יתירה מזאת, בתוך הקבוצות עצמן אנו עדים להתלהמות, תקיפה פיזית, השמצות קללות וגידופים כלפי המאמן, השחקנים ובעלי הקבוצות, ומאחר והספורט הוא מאד פופולרי ורבים צופים בו וביניהם גם בני נוער - יש השפעה ישירה או עקיפה אפילו תת מודעת להתנהגות אותה מחכים בחיי היום יום.
להזכיר לקוראים את המקרים בהם נפגעו ואף נרצחו אזרחים תמימים רק בשל העובדה שהעירו לנהג פראי על דרך הנהיגה, או עקיפה מסוכנת: כך היה המקרה ביפו, כך היה המקרה בנתניה בו נרצח אדם בשל סכסוך על מקום חניה, כך היה המקרה בו נרצח אדם צעיר בחוף הים בחיפה בשל ריב כלבים, שלא להזכיר את שירת האוהדים בהיכלי הספורט, על שריפה, שואה, ומוות לעסקנים/מאמנים ואחרים.
אנו קוראים על כמעט רצח, דקירות פגיעות בכל סוף שבוע, בבילויים, בבארים, פאבים, בכניסה, בשירותים או כתוצאה משיחה או שאלה לנערה הלא מתאימה.
ומה עושה התקשורת? בנוסף לתפקידה העיקרי להביא, לסקר ולדווח על האירועים, בזמן אמת אותם היא עושה בנאמנות, היא גם חוטאת לפעמים, בפרשנות לא נכונה ובהעמדת האירוע באור לא נכון.
לדוגמא: כאשר מועצת יש"ע - מארגנת מבצע ארצי של "עוצרים וחושבים" כנגד ההינתקות, וצובעים גשרים, צמתים וצידי כבישים בכתום - התוצאה התקשורתית בטלוויזיה, רדיו ועיתונות - היא אכזבה כללית וכשלון טוטאלי. וכל זאת למה? כי האירועים עברו ללא אלימות, ללא חסימת כבישים, התפרעויות והתנגשות עם המשטרה והנהגים.
הדיווחים בזמן אמת, והפרשנות שבאה בעקבותיה - דיברו על כשלון המבצע, במקום לשבח את המארגנים, שהרימו מבצע ארצי מבלי לגרום לעצירת התנועה בלי אלימות מילולית או פיזית ובלי נפגעים.
התקשורת, לא פרגנה למארגנים - כי דם, אש ותמרות עשן - מצטלמים טוב, מהווים סיפור טוב, מספקים לכתב דיווח עם "אקשן", ואם זה גם צבוע בקצת דם ואלימות, זה כבר מספק לכתב אפשרות לכיסוי עיתונאי מעולה ישירות מהשטח.
כלומר: במילים פשוטות, ניתן גם לפרש התנהגות נורמטיבית, כלא משיגה את המטרה; פרשנות זו מעודדת למעשה את המסקנה, כי רק בכוח ניתן להשיג הישגים. דוגמה נוספת בולטת, בה יש לתקשורת השפעה מכרעת, הם תשדירי השירות, התוקפניים, פיזיים ואפילו אלימים.
לדוגמא: ילד נוסע על אופניים ומחלק עיתונים, מקבל העיתון זורק אותו חזרה לראשו של הילד שנופל מהאופניים - מה המסקנה?
מה אנו צריכים ללמוד מהתשדיר האלים הזה - אי-אפשר להשיג את המסר בדרכים אחרות?
דוגמה נוספת: בחורה טועמת גבינה/מיונז מופחת קלוריות תוך כדי כך, היא דוחפת את הבחור ושבה מיד חבושה וחבולה לדוכן. מה צריכים ללמוד מכך? שהגבינה טעימה? שפחות קלוריות זה יותר אלימות - תחליטו אתם.
או הפרסומת האלימה והמפחידה של בנק לאומי - עם השחקנית קרן מור, בה בהינף חרב יפנית ענקית, מחלקים כד לשלושה חלקים, תוך הבעת פלצות מהשחקנית כשהמסר הוא שניתן לחלק את התשלום לשלושה חלקים - נו באמת?
ומה הפתרון אתם שואלים. ראשית - התשובה הקלאסיות השבלוניות של כל הזמנים - חינוך, חינוך, חינוך.
זה נכון, אך לא מספיק. בנוסף לשילוב של כל האלמנטים שהמומחים טוענים שעלינו ליישם, לרבות בקרה ופיקוח רב יותר על הטלוויזיה, השידורים התשדירים, יש מקום לחזור לשיטה "הפרימיטיבית" של שכר ועונש. עונשים קשים, תגובה מהירה ומיידית של המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט לתופעת האלימות ונספחיה. זה אומר, שיפוט מהיר, ענישה, הרתעה ופגיעה בזכויות עתידיות, שיש לרישום פלילי בחייו של אזרח. בקיצור, פחות וועדות - יותר מעשים.
האירועים סביב הבדרן דודו טופז ז"ל:
חלק מהמרואיינים בפרשה, החל מסנגוריו, קרוביו ומשפחתו - הפנו אצבע מאשימה כלפי התקשורת, העיתונות, העיתונאים וכתבים שכתבו עליו בצורה גסה, תוקפנית, ללא רחמים והתחשבות.
ובכן, צריך להפריד בין דיווח, סיקור עיתונאי לבין פרשנות אישית מרחיקת לכת.
אין ספק - שהתקשורת הייתה חייבת לתת משקל רב לאירועים על-רקע האישים המעורבים והתוצאות הקשות של המעשה.
אין ספק - שבהנתן האנשים המפורסמים המעורבים בפרשה, מחד, וחריגות המעשים, מאידך - הציבור רצה לדעת מה שיותר ומהר.
יחד עם זאת - הייתה התלהבות והתלהמות תקשורתית לא מבוקרת ולא מידתית לטעמי וניתן היה לשמור על הסיפור בכללותו במסגרות פחות רעשניות ואלימות.
שירות בתי הסוהר:
הטעות המרכזית הייתה של השב"ס, ויותר מכך, של המחלקה הסוציאלית והפסיכיאטרים, אשר היו צריכים לטפל בטופז וללוותו - אך כשלו בכך שלאחר בדיקה קצרה, לא מחייבת, לא מעמיקה, החזירו אותו למסגרת של בית סוהר על כל כלליו ודקדוקיו הנוקשים.
הטעות של אנשי המקצוע נבעה לדעתי מהעובדה שהתייחסו אל טופז, לאחר טיפול קצר + כדורים, כאל אסיר רגיל, בזמן שהוא היה אסיר חולה.
ספק אם טופז היה צריך להיות בכלא, בתא רגיל, עם אנשים שמסוכנתם לעצמם גבוהה עם פיקוח מצלמות טלוויזיה, ולא בבית חולים פסיכיאטרי להשגחה, טיפול והכוונה.
וראה אם הרופאים, אישרו את שהותו באותו תא - למה לא גילו יותר רגישות לגביו, כשידעו שהוא פגוע, פצוע נפשית, מיואש, מתוסכל וחש עצמו נבגד על-ידי החברה, והחברים ואין לו לאן ללכת או לחזור.
למען הסר ספק - טופז עשה דברים מזעזעים והוא היה בר ענישה וצפוי לעונש כבד. אבל להושיבו בצינוק, על ראיון לעיתון או למנוע ביקור הילדים, לקראת החגים, היה אכזרי בנסיבות. להוביל אותו - באזיקי ידיים ורגליים, ולצלם אותם בכוונה, בתצלומי תקריב, היה מיותר ואכזרי.
גם זאת אלימות תקשורתית - באי התחשבות במשפחתו, בילדיו הקטינים ובמעריציו ואלה שעשה להם טוב, עזר להם וחילק להם מתנות, אפילו שזה היה למען הרייטינג והפרסום.
טופז ז"ל - היה דמות של ליצן טרגי, עם סממנים של גיבור מהטרגדיה היוונית.
מיד עם מעצרו והודאתו במעשים הקשים, שיערתי שהוא יתאבד, בשל האגו, הכבוד ומעמדו שהושפל עד עפר.
ניסיון ההתאבדות הראשון התפרש כמניפולציה להקלה בעונש, ולא כזעקה לעזרה. מילא, התקשורת, חלק מהציבור אבל איפה היו אנשי המקצוע? ומה הם אומרים היום?
דודו טופז ז"ל - התאבד כמוצא של כבוד, ממש כמו הסמוראיים או אנשי הכבוד שהניחו אקדח על שולחנם בשל כשל בתפקיד. טופז - חי באשליה בעולם דמיוני, רוב חיו המקצועיים, ומת כאדם שרצה לשמור על יתרת הכבוד והזהות העצמית שעוד נשארה לו.
נקודות למחשבה והרהורים:
1. עלילת דת מודרנית בשיטת איקאה:
א. עיתון שבדי, פרסם תחקיר במימון וגיבוי משרד החוץ השבדי, ולפיו חיילי צה"ל שדדו איברים של פלשתינים במבצע "עופרת יצוקה", לצורך השתלות וסחר באיברים.
ב. העיתון השבדי לא סיפר את כל האמת, ושכח לציין כי היו צוותים מיוחדים שאספו דם פלשתיני במיכלים לקראת פסח - ואפיית מצות.
ג. העיתון שכח לספר כי היו צוותים שחטפו פלשתינים הלבישו אותם במדי צה"ל, ושלחו אותם להילחם בחמאס כדי לחסוך בחיי אדם.
ד. יהיו עוד סיפורים שיפורסמו לקראת פסח בעידוד משרד החוץ השבדי, שונאי ישראל ומספר יהודים מומרים, כולל אקדמאים ופרופסורים בארץ (דוקטור ניב גורדון מאוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע) ובחו"ל ביניהם אזרחי ישראל המפרסמים דברי הסתה בעיתונות חו"ל.
ה. אורי דיוויס, אקדמאי יהודי מומר, נבחר לפרלמנט של פת'ח בכנס בבית לחם. ישנם מספר עיתונאים ואנשי ציבור בארץ שמייצגים את פת'ח מישראל, לא מפתיע.
ו. משרד החוץ והממשל השבדי מסרבים להתנצל ולגנות, יש להם סיפור טוב, וישראל רוצה להרוס להם אותו.
ז. נראה אותם גיבורים מפיצים עלילת דם על המוסלמים.
ח. תודה מיוחדת לעיתונאי בן-דרור ימיני ממעריב שנלחם רבות, כמעט יחידי בזירה, אל מול האנטישמיות הצבועה האוניברסאלית בארץ ובחו"ל.
ט. התגובה הציבורית המומלצת - החרמת שבדיה על מנהיגיה, מוצריה (מכוניות + איקאה) והתיירות.

הכותב הוא עורך-דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר מדריך בקורס קציני שריון, פרקליט צבאי, יועץ משפטי ביו"ש וברצועת עזה, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז, משנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות ופרשן משפטי בהווה.
תאריך:  24/08/2009   |   עודכן:  24/08/2009
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
האלימות הגואה בחיינו
תגובות  [ 4 ] מוצגות  [ 4 ]  כתוב תגובה 
1
כל מילה שווה פז.כל המוסיף,גורע ל"ת
עודד ב  |  24/08/09 15:10
2
האלימות תוצאה של שלטון הימין ל"ת
פלמ'חניק  |  24/08/09 18:07
3
קשרו את זרועות טופז בעת שינה
שושפרי  |  24/08/09 21:52
4
האלימות גואה מחוסר הרתעה
אלכס נ.  |  24/08/09 23:19
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
איתי כהן
אילו אני חוט אדום במשדרי ערוץ 2, הייתי מתבייש וסובל מנדודי שינה איומים. אילו אני בין מקבלי ההחלטות שאחראים להפלתו של טופז, הייתי חש רעשים כבדים בתדר הפנימי    חיפושים אחר חרטת המפלצת הטלוויזיונית    ועוד: יונית לוי, להזכירך: מילים בהחלט יכולות להרוג!
אסתר שניאורסון גרי
מה ההתגוללות הפרועה על בוגי יעלון? פרס ישראל מוענק לפרופסור הממליץ למחבלים להרוג מתנחלים, דגלי אש"ף התנוססו בהפגנה בכיכר רבין בזמן המלחמה האחרונה, רב אלוף חיים בר-לב, לאחר הטבח שנעשה ביהודים בבית הדסה, מצא לנכון להכריז: "מי אמר להם להימצא שם?", והשמאל והתקשורת ההומניסטים הגדולים נעלבים מהמילה וירוס?
יוסי מלמן
לא תמיד מה שאתם שומעים או רואים או קוראים על צדיקים הוא מה שקורה באמת. לעיתים הם אינם אלא מתחסדים, מפלבלי עיניים לשמים ומצקצקים בלשונם - כך גם לגבי "הצדיק הידוע" מיקי רוזנטל
ד"ר אברהם בן-עזרא
האם אכלוס הדיירים בדירה שהתשתיות אינן מותקנות בה, נחשב כ"מסירת הדירה במועד"? ומה באשר לאיחור מעבר לשלושת חודשי ה'חסד'?
ראובן לייב
ראש הממשלה ומנהיג הליכוד מעולם לא השכיל להקיף עצמו בצוות שלא יפנה לו, בסופו של דבר, עורף. אפילו לשכתו, שאמורה לעשות את דברו, פשוט אינה מתפקדת
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il