לא סוד הוא כי התקשורת בעידן הרייטינג כבר מזמן לא רק מסקרת חדשות, אלא גם מייצרת אותן. היא גם מפיקה מהן דרמה משובחת, הצבועה בצבעי צהוב ואדום עזים.
לאחרונה, בעקבות גל הרציחות ששטף את המדינה, צפינו במחזות אדומים מבית היוצר של העיתונות. העיתונים התחרו ביניהם על הצבע האדום, כשהנוסחה האולטימטיבית היא: יותר אדום – יותר רייטינג. גופות מרוטשות, נוטפות דם, נמרחו לרווחה באדום ובשחור על גבי העיתונים, וכל המרבה הרי זה משובח. וכך קיבלנו את החיים כסרט אימה, איך לא, בהפקת התקשורת.
מה הפלא שהחיים כסרט עסיסי, רווי אקשן – כפי שהם מוצגים בעיתונות - מסעירים את הדמיון ומעוררים את האדרנלין הרדום בקרב רבים בעלי נטיות אלימות. בדרך זו התקשורת, באופן פרדוכסלי אפוא, מבלי דעת מעודדת את האלימות ומטפחת אותה.
ראיתם בטלוויזיה את צלמי הפפראצי רצים – במרדף בלתי נואש - אחרי אותה חיילת סוררת שהייתה חשודה במעורבות ברצח אריק קרפ ושוחררה למעצר בית, כשהם מנסים לצלם אותה מכל זווית אפשרית? אין ספק, אם זה לא היה עצוב – זה היה מצחיק עד דמעות. ממש סצינה בסרט בשידור חי. אבל לעיתונאים יש, כצפוי, גרסת כיסוי, ואפילו - לא תאמינו - מסר של שליחות. לא, זו לא, חלילה התחרות על הרייטינג בין כלי התקשורת. מטרתם המוצהרת היא לגרום לחשיפת הפושע ובכך למנוע אלימות. האם הם לא ראו, כמו כל הצופים, את החיילת רעולת פנים? לא דובים ולא חשיפה. ההצגה הכי טובה בעיר כבר אמרנו?
ליקויי למידה
הפסיכיאטר של דודו טופז, שבדק את טופז כשבוע לפני התאבדותו, קבע שהוא לא יתאבד. דומני כי ראוי שנקודה זו תדליק נורה אדומה במערכת הפסיכיאטרית. לא פעם אחת הפסיכיאטרים שוגים באבחנותיהם לגבי מידת הסיכון של המטופלים שלהם, כלפי עצמם או כלפי אחרים, והתוצאות הן קטלניות. המציאות מוכיחה כי חולי נפש רבים – או אנשים מעורערים בנפשם - ששוחררו לבתיהם, בסופו של דבר התאבדו או רצחו את בני משפחותיהם או מכריהם.
עובדה זו אומרת דרשני. על הפסיכיאטרים לגלות אחריות יתרה לגבי מצב מטופליהם והשלכותיו, שכאמור יכולות להיות הרות אסון, ולערוך ללקוחות בדיקות יסודיות. עליהם ללמוד משגיאות העבר, לנתח את הכרוניקה של מקרי הרצח או ההתאבדות שבוצעו בידי מטופלים, ולהסיק מסקנות מתאימות. יש צורך לרכוש מומחיות ומיומנות מקצועית בתחום רגיש זה כדי למנוע הישנות אסונות בעתיד. ראוי שֶאף הסטודנטים לפסיכיאטריה יעברו קורס התמחות בנושא.
דודו טופז גם התראיין בתוכנית גלי צה"ל, בהנחיית פסיכיאטר נודע, זמן קצר לפני חשיפת פרשות ההתנקשות שנקשרו בשמו. למרות גילוי הלב של טופז, שחשף את צד הרוע והנקמה האישית שבאישיותו המפוצלת, הפסיכיאטר לא התרשם ולא חזה את מעשיו הפליליים. במבט לאחור, האם זו הייתה קריאה נואשת לעזרה מצד טופז לפני ביצוע הפשע, שלא נקלטה באוזניו המקצועיות של המַנחה?
תמרור אזהרה
בכלי התקשורת הזכירו כי הרצח של נועה גולדרינג ז"ל מזכיר את רצח רוז הקטנה. אולי במראה החיצוני – שתיהן היו בלונדיניות - ובתוצאה הטרגית, החיים הצעירים שנגדעו, אכן שני המקרים דומים. אולם, אם כבר, מבחינת הנסיבות הרצח של נועה דומה יותר מכל לרצח של הודיה פימשטיין. בשני המקרים הטראגיים האב לקח את הבת אליו לשַבָּת, כנראה מתוך כוונה מראש לרצוח אותה. זאת כנקמה באֵם שהתגרשה מהאב, ובמיוחד על-רקע הסכסוך הכספי בין ההורים בעקבות הגירושים.
גם הפעם מדובר בתסמיני דיכאון של האב, שקדמו לרצח. ראוי אפוא שמאפיינים אלה ישמשו תמרור אזהרה לאימהות במקרים דומים, להימנע מלהפקיד את ילדיהן בידי האב, ולדווח על כך לרשויות הרווחה ולמשטרה.
עם זאת, עילת הדיכאון משמשת גם במקרה זה, בידי הפרקליט של הנאשם, קו הגנה, כדי להצביע על הטירוף כגורם לרצח. לא סוד הוא כי בעיני הפרקליטים הפליליים, המבקשים את המרוץ לבנק בדרך הקלה, כל רוצח הוא מטורף ותמיד אפוא זכאי. אילו היינו מסתמכים על טיעון מופרך זה, הרי כל הרוצחים היו משוחררים ומהלכים בינינו כאזרחים חופשיים לכל דבר, ולא מבלים את חייהם מאחורי סורג ובריח.
אין ספק כי מעֵבר לאי ענישת הרוצח, יש לכך השלכות חמורות. הדבר גורם לשלילת ההרתעה של רוצחים פוטנציאליים, ולמתן לגיטימציה, חלילה, לרצח. לתשומת לב כבוד בית המשפט!
ונקנח בשני האייטמים הבאים.
גיור מוניציפלי
ראוי לברך על קבלת הצעת החוק של ח"כ דוד רותם לבזר את סמכויות הגיור בין בתי דין לגיור, שיהיו בפיקוח רבני ערים. אין ספק שצעד זה, המבטל את המונופול של בית דין ארצי, יביא לצמצום הליכים ביורוקרטיים הכרוכים בתהליך הגיור, ויתרום לייעולו ולסיומו המהיר – לשביעות רצונם של המתגיירים.
יתרה מזו: בתי דין מוניציפליים, המקטינים במידה ניכרת את מספר המועמדים לגיור לעומת בית דין ארצי, מאפשרים ליצור קשר אישי בין המתגיירים לרב העיר, שיוכל לעקוב אחר תהליך הגיור וללוותו מקרוב. כתושבי העיר הם נמצאים בקשר מתמיד עם הרב, שילווה אותם בכל שאלה או פנייה אישית, גם לאחר הגיור.
עם זאת, בניגוד לדעת אישי ציבור, אין למשוך גרים לארץ כדי להגביר את הדמוגרפיה היהודית. הדבר מנוגד להשקפה היהודית המתנגדת למיסיונריות, אולם דוגלת בקליטת הגרים באהבה. הגדלת האוכלוסיה היהודית במדינה תבוא על-ידי ריבוי טבעי (וכל הכבוד לדוסים) ועידוד העלייה.
הוראת שעה
ד"ר אמנון שפירא, מזכ"ל בני עקיבא לשעבר, מצביע על הרב סולבייציק כעל מודל לחינוך מעורב. בישיבה שלו, בארצות הברית, למדו בנים ובנות, טוען מזכ"ל התנועה בעל הקו הליברלי, המתנגד המושבע להפרדה בין המינים.
אולם עם כל הכבוד, הישיבה של הרב אינה משמשת כל הוכחה או דוגמה אישית ללימוד מעורב. הלימוד בחברה מעורבת היה כורח השעה, לשֵם הצלת הנוער היהודי, על-רקע שיעור ההתבוללות הגבוה בארצות הברית. לעומת זאת, במדינת ישראל התנאים שונים לחלוטין. לא רק שאין צורך בישיבה מעורבת בחברה הדתית לאומית, אלא שנזקיה רבים מבחינת הצניעות וטוהר המחנה. יתר על כן, כפי שסקרים מוכיחים, לימוד נפרד של בנים ובנות הוא ערובה להתרכזות בלימודים, במקום בבני המין השני, ולהישגים לימודיים טובים יותר מאשר בכיתות מעורבות. ועם עוּבדות, כידוע, אי-אפשר להתווכח.
