אלה ויתרו קצת, ואלה ויתרו קצת, והפשרה שיגרה שלושה שופטים חדשים לעליון:
ניל הנדל,
יצחק עמית ו
עוזי פוגלמן. על-פי כללי המשחק, חייבים להתפעל מאיכות השופטים, לברך על המוגמר, ולאחל להם בהצלחה. התקשורת כהרגלה תספר לנו מי ניצח (שר המשפטים
יעקב נאמן) ומי הפסיד (הנשיאה ביניש). מה אנחנו האזרחים יודעים עליהם? המעט שנכתב הוא פחות מכלום. כאן הבעיה.
אם באחרית הימים יתפרסם סקר או מחקר לפיו כל אזרחי ישראל - למעט
אחד! - מאמינים בבית המשפט העליון, האחד הזה הוא אני. אין לי אמון במערכת שמגיחה לחיינו מתוך האפלה. אני רוצה לדעת הכל על אלה שמעליהם יש רק את אלוהים. אני רוצה לראות אותם בטלוויזיה בשידור חי, משיבים להמון שאלות של עיתונאים, אחר כך אותו דבר מול חברי ועדת חוקה חוק ומשפט. המון שאלות. מאות.
כל מי שקרא איך נבחרה לבית המשפט העליון באמריקה סוניה סוטומאיור, לא יכול שלא לקנא. הנשיא אובמה המליץ, ועדה המורכבת מ-19 סנאטורים חקרה אותה שתי וערב, ואחרי שצלחה את "החקירה" בהצלחה (ברוב של 13:6), נחקרה שוב במשך כמה שעות, כפול שלושה ימים - וכל זה,
מול מצלמות הטלוויזיה. לכל אזרח שצפה בה, יש תחושה שהוא יודע עם מי יש לו עסק. ככה עם כוווולם.
אנחנו מתעבים את שיטת הדילים והשושו, לא רק משום שהיא אשכרה פוליטיקה, אלא בעיקר משום שהמרכיב הראשי בה הוא - לא פשרה כמו שמנסים למכור לנו, אלא - כפייה. קבוצת אנשים מתכנסת ב"חושך", בלי פרוטוקולים, אלה מניחים על השולחן את המומלצים שלהם, ואלה את המומלצים שלהם, ו...מתפשרים. את הפשרה מחממים במיקרוגל, ומגישים לנו. בשיטה הזאת, איכות השופטים לעולם לא יכולה להיות גבוהה במיוחד.
אנחנו רוצים שיטה שקופה עם שופטים שלא דבק בהם רבב מוסרי. הייתי מת לראות בטלוויזיה את "המועמד" לעליון, הבדימוס
מישאל חשין מסביר לצופים את הסיבה להתכחשות שלו לבתו, יוצאת חלציו. הייתי רוצה לשמוע את המועמדת
דורית ביניש, וכמה שנים אחריה את
עדנה ארבל משיבות לשאלות של העיתונאים
אריה אבנרי ו
יואב יצחק.
אם תרצו, תקראו לזה "גילוי נאות": סריקת שופטים באמצעות שאלות בטרם אלה יכפו עלינו את הערכים שלהם, ויקבעו לנו נורמות התנהגות, מאוד חשובה. פעמים הרבה שמענו את
אהרן ברק מדבר בשבח אור השמש כחומר חיטוי. אלא שכשזה מגיע אליו הביתה, פתאום זה לא טוב.
כמה יותר פלורליסטי, וכמה יותר שקוף ונקי - ככה יותר מעורר אמון. צריך להזכיר לשופטי העליון יום-יום, שמקור הסמכות הראשי שלהם הוא אמון הציבור. המטוטלת, מותר לה לנוע שמאלה וימינה. פעם עליון יותר ליבראלי, ופעם יותר שמרני. יש צדק במטוטלת פעילה. כל ילד בגן יודע את מה שאהרן ברק ודורית ביניש מסרבים לקבל: פעם אני פעם אתה. אלה נעלו את המטוטלת בצד שמאל לבל תזוז. "המדינה זה הם".
כולנו אשמים...
