שאלת כיבוש שטחי הגדה המערבית, עזה, סיני והרמה היא שאלת המפתח בפוליטיקה הישראלית מאז מלחמת ששת הימים. הוויכוח בין מצדדי הנסיגה המלאה או החלקית, למצדדים בתפישת אף שעל ובכל השקפות הביניים הקרובות לתפישה זו, התנהל במלוא חריפותו. אולם בדרך כלל היה יסוד משותף לצדדים הניצים, כמעט כולם דיברו במונחים פוליטיים. אלו שהאמינו בזכותנו הבלתי מעורערת על ארץ ישראל ודגלו בתפיסת ארץ ישראל השלמה השתדלו לבסס את טיעוניהם על נימוקים פוליטיים וביטחוניים. גם אלו שקראו לנסיגה מיידית ללא הסדר שלום (וזכורים בהקשר זה פינחס לבון מי שהיה שר הביטחון והפרופ' ישעיהו ליבוביץ') עשו זאת על בסיס הנחה שלא ניתן יהיה להשתמש בשטחים כקלף מיקוח לשלום, כי הסדר שלום הוא בלתי אפשרי מחד-גיסא, ומאידך-גיסא החזקת השטחים תטיל על ישראל נטל כבד מנשוא.
הבסיס העיקרי לתפיסות המרכזיות בשמאל הציוני היה שניתן להגיע להסדר שלום פוליטי יציב.
אורי אבנרי הוא דוגמה בולטת לדרך חשיבה זו. אבנרי וחבריו להשקפה היו מתחלחלים לו היו מציגים בפניהם תפיסה המבוססת בלבדית על זכויות אדם ושמירת אמנות האו"ם. מלחמה ושלום הן שאלות פוליטיות מורכבות ובכך יש לטפל. אבנרי בוודאי היה מתנגד נמרצות להחזיר את הגדה לירדן ולחדול בדרך זו מהכיבוש, שכן צעד כזה היה מנוגד לתפיסתו את תפקיד הפלשתינים בסכסוך.
במשך שנים נטענה הטענה הפוליטית לפיה ישראל יכולה וחייבת להגיע עם אש"ף, שהוא "הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתיני", להסדר, ומה שיושג בהסדר כזה יכובד וישרת את האינטרס הישראלי. תפיסה זו שללה בתכלית השלילה מו"מ עם ירדן בעבר ומאוחר יותר עם החמאס, שכלל אינו יכול להיות צד להסדר שלום. הייתה גם התנגדות למו"מ עם הנהגה מקומית של תושבי השטחים שאין לה (לפי הנטען) סמכות ויכולת לדון על הסכם שלום בשם העם הפלשתיני, ועל כן המו"מ שנוהל עם המשלחת הירדנית-פלשתינית במסגרת נוסחת ועידת מדריד בשנת 1992 אינו יכול להביא לתוצאות חיוביות כלשהן. יש לזכור כי כבר ב-1992-1991 כבר חשה עצמה ההנהגה המקומית מאוימת מאוד על-ידי תנועת החמאס שצברה תמיכה רבה.
ממשלת רבין שאפה מאוד להתקדם במו"מ עם הפלשתינים. העדפתה הראשונה הייתה מתן אפשרות למצות הסיכוי למו"מ עם המשלחת הפלשתינית-ירדנית, במסגרת נוסחת ועידת מדריד. בשלב זה הייתה ברורה עובדת יסוד אחת - כל עוד החמאס קיים בעוצמתו הנוכחית בשטחים לא ניתן יהיה להגיע להסדר כלשהו - זו הייתה עובדה פוליטית גסה ומצערת, אך ברורה מאוד לכל מי שצריך לקבל החלטות.
ב-17.12.1992, לאחר חטיפת איש משמר הגבול ניסים טולדנו ורציחתו, החליטה ממשלת רבין על צעד אסטרטגי נועז - גירוש כל פעילי החמאס המרכזיים (כ-400 פעילים) ללבנון. המטרה לא הייתה לגמול על הרצח אלא לפגוע פגיעה אסטרטגית אנושה בארגון החמאס על-מנת לאפשר קיום מו"מ ממשי עם הפלשתינים.
למרות הניסיון לשמור על הגירוש בסוד, המידע דלף. עורכת הדין לאה צמל והאגודה לזכויות האזרח עתרו בבהילות לבג"צ נגד הגירוש. השופט התורן,
אהרן ברק, הוציא צו ביניים שעצר את האוטובוסים עם המגורשים על הגבול. הלבנונים התארגנו במהירות וחסמו את המעבר, ועד שבג"צ ביטל את צו הביניים והכשיר את הגירוש (נשיאת העליון היום סירבה להגן על עמדת המדינה) כבר לא ניתן היה לבצעו כמתוכנן. המגורשים התרכזו במחנה ליד הגבול ששימש במה לתעמולת החמאס וגיבוש הנהגתו. במחי צו אחד, שניתן בהסתמך על שיח הזכויות המעוגן באמנת ג'נבה הרביעית, נחלה ישראל מפלה אסטרטגית - את תוצאותיה אנו חשים עד היום.