ממשלה רופסת, הצילי את אבי, ד"ר לויט!

לכבוד נשיא המדינה, מר שמעון פרס לשכת הנשיא אני חן לויט, בת 23 מחיפה. מזה חודש וחצי לא ראיתי את אבי, ד"ר נתן לויט, המעוכב ברומניה. אני פונה אליך כמוצא אחרון, בניסיון לקבל תשובות לשאלות המציפות אותי. ברור לי שאינך יכול לענות על כולן, אך על חלקן אדרוש מענה. אבא שלי עובד ביחידה להפריית מבחנה בבית החולים "בני ציון" בחיפה, בית חולים ממשלתי, מזה שנים רבות. כבר למעלה מחמש שנים שהוא נוסע אחת לחודש למרפאה ברומניה, כשכיר, במטרה אחת - לעזור לזוגות במצוקה להגשים חלום ולהפוך למשפחה. לפני חודש וחצי החיים שלנו הפכו לסיוט. אבא שלי, הפך מאדם ישר, איש משפחה ורופא בחסד - ל"פושע בזוי ורודף בצע" המופקר, במלוא מובן המילה, ברומניה. ברגע אחד הפכנו ממשפחה נורמטיבית ומאושרת, עם אבא רופא, אמא מורה, ושלושה ילדים מוצלחים, למוקד סערה ציבורית בארץ ובחו"ל ולעוד מקרה בחדשות שאומרים עליו "הישראלים האלה...". זה נכון, שאינני יודעת הכל. אך יש דבר אחד שעליו אני מוכנה להמר בחיי. אבא שלי הוא אדם ישר כסרגל, טוב והגון. הוא לא שיקר מימיו. ב-23 שנות היכרותנו הוא לימד אותי מסירות מהי, כנות, צניעות, יושרה, נאמנות וטוב-לב. אומנם אני בתו, ובוודאי חושב אתה שאינני אובייקטיבית, אך אתה מוזמן לשאול כל אדם - בין אם פגש בו בחטף ובין אם עבד לצידו 20 שנים. אינני חוששת לעמוד מאחורי דברי ולהזמין אותך להיענות לאתגר ולהוכיח לך, שתקבל את אותה תשובה מפי כולם. אבא שלי נתן את נשמתו כל חייו למדינת ישראל. הביטוי הנדוש "מלח הארץ", כאילו נכתב עבורו. הוריו, ניצולי שואה מאושוויץ וממטהאוזן, חינכו אותו להיות האדם הכי טוב שהוא יכול למען הארץ. הוא נלחם בקרבות הבלימה במלחמת יום כיפור, כאשר את מספר חבריו לגדוד שניצלו מן הקרבות ניתן לספור על כף יד אחת. כיום, הוא נכה צה"ל. הוא הקדיש את חייו ללימודי הרפואה, ומתוך הסיפוק שבעבודתו, במתן עזרה לאחר בשעת צורך, ידענו אחיי ואני לפנות גם אנחנו לתחום הטיפולי-רפואי. בימים אלה, עומדים משפחתי ואני בפני שוקת שבורה. כל חיי האמנתי, שאדם מסוגו של אבי, בהיקלע לצרה - יש מי שייתן לו גב. יש מי שידאג לו. יש מי שיהיה לו אכפת. צר לי לגלות בגילי הצעיר שלא כך מתנהלים הדברים. בית החולים בו הוא עובד הפנה לו עורף ובהיעדר התמיכה שלהם בו הם למעשה גוזרים את דינו בפני הציבור הישראלי, עוד לפני השופט הרומני. והכל מפחד שמישהו אולי יפנה אליהם כדי לקבל תשובות. משרדי הממשלה אליהם פנינו, משרד החוץ ומשרד הבריאות, אומנם ניאותו לקבלנו, אך כל הצהרותיהם נשארו בגדר "נכונות לעזור". נציגי משרד החוץ הזכירו לנו שישנם ישראלים רבים במצוקה בחו"ל. הם שכחו לציין שרוב אותם ישראלים אינם רופאים מכובדים שנקלעו לסיפור קפקאי והזוי. אני יכולה להמשיך ולספר לך מדוע אבי וד"ר זיסקינד חפים מפשע, אני יכולה לפרט על ההתנהלות המבזה של השוטרים הרומנים, אני יכולה להציג שוב את חוסר קיום הראיות כנגדם וחוסר קיומו של כתב אישום, אני יכולה לשטוח את תלונותיי על פגיעה בזכויות האדם, אני יכולה לציין את האנטישמיות בה הם נתקלו ואני יכולה לומר עד מחר שהמצב האבסורדי הזה גובה מאיתנו וממשפחת זיסקינד מחיר נפשי, כלכלי ופיזי - אך קצרה היריעה מלהכיל את כל שיש לי לומר בנושא, ואינני בטוחה כלל וכלל שמכתב זה יגיע לידיך. אך יש דבר אחד נוסף שחשוב לי שתדע. אני חיה בחרדה מתמדת לשלומו של אבי. לפני פחות מארבעה חודשים הוא לקה בלבו. הוא עבר צינתור והיה אמור להימצא כעת בשיאו של תהליך השיקום. בבדיקות שנערכו לו ברומניה המליצו לו הרופאים הרומנים "להימנע מלחץ". במכתב הקרדיולוג שנשלח מהארץ עולה חשש ממשי ומיידי לחייו. אינני יודעת אם אתה יכול לתאר את התחושה של משפחתי ושלי לאור מצבו, את הפחד המוחשי שיש סיכוי שלא נראה אותו יותר, אם המצב הזה לא יסתיים במהרה. ולמה? מדוע המדינה אינה רואה לנכון להתערב באופן דרסטי במתרחש? מה עוד עלינו לעשות? מה עוד צריך לקרות על-מנת שמישהו יתעורר ויבין את חומרת המצב ואת אוזלת ידם ואדישותם של מי שכן יכול לסייע, ולו מסיבות הומניטריות? אני מתחננת בפניך, מר שמעון פרס, אל תתן לנו לשלם מחיר גבוה יותר מזה שכבר שילמנו. בבקשה ממך, התערב עכשיו - לפני שיהיה מאוחר מדי. בכבוד רב, חן לויט, בתו של ד"ר לויט, בשם משפחת לויט