לא! אין זה מקרה, ששני האישים נאמו בסגנון אחד. גורל אחיד, מוזר, מלווה אותם בכל דרך חייהם; שניהם לוחמים משחר נעוריהם, שניהם מושכים בעט-סופרים, עיתונאים מחוננים ונואמים מזהירים. כמנהיגים הייתה בהם תערובת מוזרה של פילוסופיה ומדיניות; לעתים הייתה יד הפוליטיקאי שבהם על העליונה - ולפרקים, גברה יד הוגה הדעות. על כן, לא תמיד הצליחו להבינם - ואין זה פלא שפה ושם האשימום בצביעות. כיוון שעלו בשיעור קומתם הרבה מאוד, מעל הממוצע - הרי שאנשים התייראו מהם, ולא העמידום בראש השלטון - רק שעה שלא נראתה להם ברירה אחרת. וינסטון צ'רצ'יל וז'ורז' קלימנסו חזו את הסכנה הגרמנית - כל אחד בתקופתו - הרבה זמן לפני שהיתר נתנו דעתם על כך, ושניהם נרדפו ונודו, בשל צלצולי האזעקה שלהם - צלצולים שלא נעמו לאוזני מרבית אזרחי מדינותיהם שהעדיפו את האשליה הנעימה על ההכרה בסכנה הקרובה... ושניהם סולקו מהשלטון מיד לאחר שהביאו לעמיהם את הניצחון.
יום יבוא וההיסטוריון המעמיק יגלה את השפעתו הגדולה של ז'ורז' קלימנסו על וינסטון צ'רצ'יל. בתקופתו של "הנמר" - במלחמת העולם הראשונה - היו אמצעי הפרסומת והתעמולה דלים, לאין ערוך, מאלה הנהוגים בימינו. מכשיר הרדיו לא שיחק אז כל תפקיד בהעברת נאומים; וכך אירע, שנאומיו המזהירים של קלימנסו לא הגיעו אלא לאוזניהם של חוגים מצומצמים בלבד - אפילו בצרפת גופא, ובמרוצת הזמן נשכחו כליל. נאומיו המלחמתיים של צ'רצ'יל - לעומת זאת - עברו מיד מפה לאוזן באמצעות הבי.בי.סי - ובמהרה הפכו לשם דבר, ברחבי העולם החופשי, כשבני אדם גומאים בצמא כל מילה ומילה מהם. כוחו של צ'רצ'יל בנאומיו היה ביכולתו לבטא במשפטים קצרים את מה שחשו האנשים, אותה תקופה, בלבותיהם. הוא ידע להפיח תקווה גם ברגעים הקודרים ביותר ולרומם את הנפש שנמצאה על סף הייאוש. לעתים נדמה היה, שלא מדינאי הוא שחיבר את הנאומים - אלא סופר ומשורר - והוא הדין לגבי ז'ורז קלימנסו.
מרבים להזכיר את הכרזתו האמיצה של צ'רצ'יל, לאחר נפילת צרפת:
"נילחם על החופים, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בהרים - לעולם לא ניכנע!"
במרס 1918, שעה שהגרמנים עמדו שנית על המרנה - היה זה קלימנסו, שהקדים להשתמש באותם המשפטים. והנה מה שסיפר על כך וינסטון צ'רצ'יל במסה הגדולה, שחיבר על "הנמר": "הגיעה שעת המשבר, השעה המכריעה. הגרמנים עמדו על גדות המרנה. מעל רמת "מונמרטר" בפריז אפשר היה לראות את אש התותחים, המאירה את פאתי השמים. האמריקנים נלחצו ב"שטו-פיירי" כמו במלכודת - דומה היה כאילו כל כלי מלחמה לא יצלח נגד הגרמנים - אבל קלימנסו, אף הוא היה כך. בחדרו אשר במיניסטריון המלחמה אמר לי מילים, שחזר עליהן אחר כך, מעל בימת הפרלמנט:
"אני אלחם בשערי פריז; אני אלחם בתוך פריז; אני אלחם מאחורי פריז!" ואלה שהכירו את קלימנסו, ידעו שאין אלה דברי התפארות גרידא..." הדגיש צ'רצ'יל. ואין ספק, ששעה שמצא עצמו חוזר על אותם הדברים, 22 שנה לאחר מכן, בתקופת ה"בליץ" של לונדון - הוא חש היטב במשמעותם הגורלית, ואולי, מי יודע - ראה אז נגד עיניו את דמותו של "הנמר" בפריז המופגזת? - אילו שעה העולם לאזהרותיו של קלימנסו ב-1917.
אולם לא רק בנאומים דמו שני האישים - אלא גם בדרך התנהגותם בתקופת שתי המלחמות. במקביל לכהונותיו הציבוריות המשיך קלימנסו לעסוק בעיתונות. בין השאר היה פעיל במסגרת המאבק הדרייפוסי.
ב-1898 פרסם בעיתונו "לאורור" את מאמרו הבלתי נשכח של אמיל זולא "אני מאשים". בשנת 1906 נבחר לכהן כראש ממשלת צרפת והתפטר ב-1909. ערב מלחמת העולם הראשונה הזהיר בכתב ובעל-פה מפני כוונותיה של גרמניה וקרא לשווא לצרפת להתכונן לקראת הסכנה. בשנת 1917, בהיותו בן 76, נקרא לקבל לידיו את ראשות הממשלה וכיהן בתפקיד במשך השנה האחרונה של המלחמה ועד לשנת 1920.
על-אף העובדה שקלימנסו היה מבוגר מצ'רצ'יל ב-11 שנה, שעה שהתמנה לראש הממשלה, והוא אז בן 77 - ביקר תכופות בחזית והתרועע עם החיילים. דמותו המוצקה, כובע הקרב שלו והמקל שבידו - הפכו במרוצת הזמן לסמל ולאגדה בקרב הלוחמים. לעתים, נוהג היה לנופף במקלו בזעם לעבר הקווים הגרמנים ולשאוג: "חכו, חזירים - עוד ידנו תשיג אתכם!", ובכך קנה את הערצת חייליו.
קלימנסו מת בגיל 88, ועד יומו האחרון נותר פעיל. המוות מצאו באמצע כתיבת ספרו: Grandeurs et misères d’une victoire
- "העליות והמורדות של הניצחון" (האין זה מזכיר את ספרו של צ'רצ'יל "ניצחון וטרגדיה"...?).
