שעת החסד

אנו, בני האדם, יודעים בסתר ליבנו כי העולם יהיה טוב יותר אם הוא יבנה על בסיס של חסד ושל טוב לב. אני נושאת עמי את דמותו של נוח, כמי שמקושר עם חסד ושההוויה שלו מבטאת חום והתרחבות. נוח, ביחד עם קלשונו, ביטא את יכולתו לנח-ם את האדמה. יכולתו לטרוח ימים כה רבים כדי להשביע את רעבונם של החיות בתיבה (כשלכל חיה נתן את המאכל האהוב עליה), אפשרו לחדש עולם שיהיה בו חסד. נוח נשא חן בעיני ה' ויצג את ההרמוניה שבאהבת הטוב, המשלבת הזדהות ואהבה, הנובעות מתוך רחמים, יחד עם נתינה ללא תנאי. בחיינו נפגוש בדרך-כלל, באיש החסד המקומי בדמותם של הרופא או של המטפלת. הם מזכירים לנו את המלאך רפאל - מלאך החסד הטוב שאחראי על הריפוי. בימים קודמים, קסמה לי אפשרות החסד שהייתה מאוד רחוקה מהווייתי. ציפיתי להזדמנות מתאימה כדי לבוא איתה במגע. ובדמיוני, סולם חבלים יורד מן השמיים, כאחד הסולמות הגמישים הנזרקים על-ידי יורדי הים המנוסים אל המים. בתמונה שעולה בי, הימאים מעלים לסיפון האוניה הגדולה את הניצולים המוטלים בסירות קטנות למרגלותיה. אך הסולם שאני רואה - אינו לשם עלייה, אלא לשם ירידה של כל החלומות אל תוך חיי. בהבזק פתאומי חוזרים אליי כל המראות של עליות ושל ירידות ממטוסים. אני חשה את התנועה שבמדרגות הנעות, בבניינים מחוסרי המעליות ובמצבי הרוח שהכניעו את ליבי. הקושי מסחרר אותי עד שאיני יכולה לשחרר, להירגע ולהמשיך. חיזיון מופיע: רקדניות לבושות בבגד לבן, קרני אור מפזזות עליהן והן נראות כניצוצות חיים. כבקרקס הן יורדות בגמישות אחת אחר השנייה, בפסיעה דקה וזורמת. הן כה יפות ורבות, עד כי העין לא יודעת שובע מראות אותן, ואני חשה שאם לא אצא לחולל איתן, מבטי ייחתך והמראות ייעלמו. אני רוצה להצטרף בו בזמן שאני רוצה להתרחק ומחכה למטמורפוזה מהותית שתאפשר לי לנוע ביחד איתן. הירידה שלהן הזכירה לי את ביקוריי התכופים בבית הכנסת. בכל פעם שנשמעה קריאת "שמע", עצמתי את עיניי והצמדתי את ידיי ללב ילדיי. בראייתי הפנימית ראיתי אז דמות גדולה יורדת והיא לבושה בגלימת קטיפה יפיפייה. היא החליקה מלמעלה, מן ההיכל. צבע גלימתה ואופן ירידתה התחלפו בכל שבוע ובכל פעם סימנה לי באצבעה הארוכה: "בואי אלינו, נסי את לרדת כמונו". היו אלה ימים שרגליי כמו ננעצו במקומן כשהן מוותרות על העוז לנסות ולנוע. לרקוד לא יכולתי ולגלוש עם הגל לא העזתי. החושך הסתיר את האור שביקש להתפשט. הייתי שומעת בתוכי: "הבוטח... חסד יסובבנו", ובכל רגע היה חוזר המאבק שלי עם האור - להיות או לחדול במימוש הנדיבות. אחרי החוויות האלה, שאלתי את עצמי כיצד הגעתי לנקודה זו. נזכרתי בימים בהם למדתי באוניברסיטה. מכונסת הייתי אז בתוך גבעות של ספרים, חלקם עתיקים. ידיי נגעו אז בכריכות שונות, אם קשות אם רכות, שכבר ספגו את ריחותיהם של קוראים רבים. ריחות שהסגירו את זמנם ואת קורותיהם של הספרים. כה ספונה הייתי בתוכם ובעצמי עד שלא יכולתי לראות החוצה. גזרתי על עצמי שנים של למידה, באדיקות לספר ולא לעשייה. בתקופה זו, לא שיתפתי פעולה עם ההזמנה לתת את עצמי וכך נשארתי אדם מאופק וחסר לב מחוסר נתינה. החושך שבתוכי כיסה את האור שמיאן להיכנס פנימה. היו בתקופה זו גם רגעים מופלאים. באחד הימים, כאשר עוד הייתי סטודנטית צעירה יחסית, קיבלתי הצעה שנראתה על פניה מאוד מקצועית, שחשבתי שתשפר את רגישויותיי הפסיכולוגיות לעתיד. נתבקשתי לגור בבית משותף במשך חודש עם נערה חירשת-אילמת, שסבלה גם מהגבלות מוטוריות על הפעולות הפשוטות ביותר. סיכמנו שחברה נוספת תצטרף להרפתקה. חששתי מאוד, אך כאשר התחיל החודש, קרו דברים שהיוו את השורשים למימוש החסד בחיי שנים מאוחר יותר. עד היום אני זוכרת את רגעי הבוקר הקטנים בהם נאבקה הנערה עם עצמה, עם אור הבוקר ועם הניסיון להסביר לי כמה חלב למזוג ובאיזה אופן. אני תוהה היום מהיכן בגיל 20 ומשהו הייתה לי את הסבלנות לזרום עם מציאות שכזו. הרגשתי את הצעירה ונקשרתי אליה ובמבטים שלנו ידענו דברים שלא דוברו. כנראה שהחיבור שלי למקור של שפע עצום, העניק לי אור כדי ליצור איתה מערך חיים מלא קסם של שלושים יום. בעקבות חוויות כאלה, התחילה לצמוח בי, לאורך השנים, הכרה של שפע ושל תודעת חסד. התחלתי לזהות את ההיגדים המרמזים כמו: זרימה, בריאה, הכרה וניצוצות חסד עליון, המזכירים את אפשרות הנדיבות האנושית. בהקשר זה, כדאי להבחין בין האנרגיה של המושגים: גדול חסד ורב חסד. הראשון הינו תודעה ייחודית שמתוכה חיים בהוויה של שפע. אפשר להתייחס לתודעה זו כצורה. כשבשני יש תפיסה של טוטאליות בחסד ואנרגיה של מלאות. אפשר להתייחס אליו כתוכן. אני חיפשתי אחר שניהם, מתוך שאיפה לתרגם את האנרגיה לפעולה ממשית של עשיית חסד. האדם המממש חסדים בהשראת השפע, מעורר למעשה את מידת החסד שבו ומאפשר לקיים, שהיה נסתר קודם, להתגלות. זהו דימוי של ירושה במובנה היפה, שהאדם לא צריך להיאבק על הירושה שלו כי הוא כבר ירש ובכל רגע יש בידו לגלות את יופי הירושה. הוא זוכה ממי שמעליו להעביר הלאה ולגרום הנאה לאחרים בזכות מה שקיבל.

"צמצומו של היקום כולו לאדם אחד, הרחבתו של אדם אחד למימדיו של היקום כולו - זאת האהבה". (ויקטור הוגו) הצענו בחסד את שלושת צבעי היסוד: מהות החסד, מעשה החסד והאדם המחבר ביניהם. באותו אופן, נרצה לראות את שלושתם באהבה, בדמות המקור, ההכרה והפעולה. ראינו כי האדם יכול להכיר בחסד בתודעתו ואין בהכרח קשר לכך שהוא יכול לעשות פעולות של חסד. כך גם באהבה האמיתית, האדם יכול להיות עם תודעה ורגשות של אהבה ועדיין לא לממשם. ולהיפך, יכול הוא לעשות פעולות של אהבה ללא הכרה אוהבת.

"הנדיב השלם הוא אשר נותן תדיר מעט או רב קודם שישאלו ממנו". (אורחות צדיקים)

נדיבות הלב

"נדיבות זה לתת יותר משאתה מסוגל, ויהירות זה לקחת פחות משאתה צריך". (ג'ובראן חליל ג'ובראן) יום אחד כשחזרנו הביתה, דניאל התכופפה לפתע בכריעה גדולה, הזדקפה בקול צעקה והקיאה היישר על השטיח שעל סף הדלת. מיכאל בן הארבע הכריז בלי להתמהמה, שהוא ינקה את הלכלוך. וכך, בנדיבות לב ובאצילות רוח הוא ניגש למלאכה. אהבת הנדיבות היא יישום האהבה באופן בו היא נובעת מתוך האדם המחובר למקורות העליונים. מתוכו מתגלה אז נכונות, ללא תנאי, לתת לאחרים מתוך אכפתיות והתחשבות במצב.

"תזכור שבמקום שבו נמצא לבך, שם נמצא האוצר שלך. אתה צריך למצוא את האוצר כדי שכל מה שלמדת בדרך אליו יהיה בו הגיון". (פאולו קואלו) כאשר אני מבקשת לכתוב על אהבה נעתקות ממני המילים. הן מתרוצצות במוחי ומשכיחות את המשימה המסובכת הזאת. אני קוראת למילים והן ממהרות לבלבל את הצורה באלגנטיות אוהבת. האהבה היא חמקמקה כדג צבעוני המתפתל פנימה אל תוך המים. האם הוא בורח אל מחוזות כמוסים שבלב או דווקא מעמיק במצולות את מסעו? עוצמתו של הטוב הכללי כה רבה, שהוא משרה ממנה על מיני האהבות שאנו עתידים לגלות בחיינו. כאשר אדם מושרה מן הטוב, הוא נמצא במצב תודעתי של חסד ושל הרמוניה פנימית עם עצמו ועם הסביבה. מצב הכרתי זה מבוסס על - "ואהבת לרעך כמוך", שמשמעותו לראות באחר את עצמך. המניע לקבלה כזאת של האחר, מושתת על הידיעה כי כל הנשמות, שהן ניצוץ של הנשמה הקדמונית, הן למעשה נשמה אחת המאחדת את כולן. הנפרדות שלנו כבני האדם היא דרך נוחה יותר לתפוס את המציאות ועם זאת חשוב לזכור כי כולנו ממקור עמוק אחד, שכל נשמותינו מקורן בו והוא שרוי בכולן. האהבה אם כן, היא הדבר בעל המשמעות הרבה ביותר, כי באמצעותה יודע האדם את היותו אחד עם הכל. כאשר מיכאל נפרד ממני בגן, הוא מבקש ממני בשקט שאגיד לו שאני אוהבת אותו. כלחשן מיומן מתחת לרצפת התיאטרון, אני אוספת את כל ישותי, מתבוננת בו ואומרת לו: "אני אוהבת אותך". פרידה כזו נותנת לו מצע מבוסס לצאת אל העולם, מתוך הידיעה כי הכל מתחיל באהבה והיא סובבת כל. המקום הפנימי של האהבה שלנו אינו ניתן לתעתוע. כאשר דניאל אומרת לי: "את איתנו הרבה, אבל אני לא מרגישה את הלב שלך", היא מתכוונת שעליי לזכור מהיכן נובעת האהבה בתוכי ומכוונת אותי לינוק את האהבה מאי שם מתוך חיבור לעצמי. עלינו לשקוד על עוצמתה עד בלי די, כדי להתקרב למידה של הבעל שם טוב שאמר כי: "הקל שבקלים והפחות שבפחותים שעולה בדעתך, אני אוהב אותו יותר ממה שאתה אוהב את בנך יחידך".

"נתינה מאכפתיות יוצרת אהבה". (לאו טסו) נדיבות באה מתוך השפע באדם המייצר נתינה לסביבתו. החסד שנע אל הנדיבות, מתגלה בנתינה ומוביל לאכפתיות ולהתחשבות. אלה הם תהליכים המושפעים ממידת האכפתיות בסביבתו של אדם. כאשר אנו מזהירים את האדם/הילד פן ייחתך, או להבדיל, שואלים אותו איזה יוגורט הוא רוצה לפני שאנו בוחרים לעצמנו, המשמעות היא שאנו רואים אותו ואכפתיים כלפיו. המילה התחשבות מכילה את המילה 'חשב', דהיינו האדם יכול לחשב היכן האדם האחר נמצא ולמלא את צרכיו ואת רצונותיו של חברו בצורה המתאימה ביותר.

"טוב לתת כשנשאלים, אך טוב יותר לתת מבלי להישאל - לתת מתוך הבנה". (ג'ובראן חליל ג'ובראן) באחד מסיפורי הילדים האהובים עלי, דוב נחמד פוגש גנב שהפתיע אותו בביתו. הדוב ששמו "דוד רע", לא רוצה להשיב את פניו של הגנב ריקם ולכן פושט את החלוק היחידי שלו, שהיה ישן ומרופט ומציע לו אותו כמתנה. במעשה הזה "דוד רע" לא חשב על עצמו כלל ובמקום, כמקובל, לפחד מהגנב, לברוח מפניו או להתקיף אותו - הוא בחר בדרך אחרת. הדוב התייחס לגנב כאילו היה זה חברו הקרוב ומסר לו את רכושו המועט, את החלוק הישן שלו. מעניין לבחון את הרכוש שצוידנו בו כדי לעבור את מסע החיים הזה. כאילו שמישהו חילק לכל אחד את החלק שנועד לו ואז עלינו למצוא את הדרך הנכונה לנהוג בה. "דוד רע" אינו חושב שיש משהו שהוא באמת רק שלו. לדעתו הכל שייך לכולם, ליקום, לבורא עולם או לאידיאל של טוב שוויוני. הקלות שבה מעריך הדוב את מה שיש לו, מאפשרת לו גם לשחררו מידיו בקלות ולתתו מתוך נדיבות שופעת לאחרים. נתינה כזאת היא ביטוי לכך שליבו של "דוד רע" טוב עליו. ליבו הטהור הוא טוב במהותו והוא תמיד, לנצח נצחים, ממשיך להעיד על פשטותו. לאחר שהגנב עזב את ביתו, הגדיל "דוד רע" לעשות וביקש בליבו להיות יכול לתת לגנב את הירח הנפלא שזרח באותו הערב. שוב, רצה הוא לחלוק עם האחר בכל מה שיש לו ולנו בעולם. הוא ידע שכל מה שיש לנו הוא מן השמיים ולשם הוא שייך ושכוח הנתינה המושרה מכוח עליון, מאפשר לאדם המדמה עצמו לבורא - להעניק לזולתו מן הטוב. "הבורא הוא כמו אוקיינוס אינסופי של שפע. טוב, נותן ומשפיע, הוויה אינסופית של נתינה. כמות האור שהאדם מקבל היא על-פי הכלים שלו, על-פי מידת הזיכוך שלו". (הרב יובל הכהן אשרוב)

שני כוחות מרכזיים טמונים באדם:

כוח הנתינה, שהוא הרצון לעזור לזולת מתוך טוהרה, וכוח הנטילה, שהוא הרצון לקחת לעצמו בצורה אגואיסטית הנובעת מטומאה. לדוגמא: כאשר אנו נכנסים למסעדה, נוכל לזהות בקלות את שני הטיפוסים - הנותן והנוטל. אם נפגוש את המלצר מן הסוג הראשון, הוא ימלא את כל חפצנו ואחרי שנלך כמעט ולא נזכור את פניו - לא נזכור את פניו בשל היותו אחד עם הנתינה שלו ולא כי הוא לא בעל חשיבות (נהפוך הוא, הוא בעל היכולת הגדולה של הנתינה). מה שיישאר עימנו יהיה רק האור של קיומו, המבקש בכל הווייתו לתת ולהביאנו להיות שמחים באמת ומרוצים. נוכל גם לפגוש את המלצר מן הסוג השני שיחפש לומר את דבריו בלי הפסק כשאנו משמשים כקהל הצופים שלו. רצונו של אדם כזה הוא לקבל ולשמר את האגו שלו במלוא הדרו. בדרך-כלל שני הכוחות האלה נמצאים במאבק, אלא אם כן הם מיישמים את חוק הנתינה. באופן הזה אפשר לראות בנתינה ובקבלה היבטים שונים של זרם האנרגיה ביקום. אנו יכולים לתת את מה שאנו מבקשים וכך אנו שומרים על זרימה מווסתת של השפע לחיינו. עלינו לזכור כי נתינה, טובה ככל שתהיה, היא גם פרידה ממשהו בתוכנו כדי לזכות בקבלת אנרגיה חדשה כדי לתת. כמו היינו הנחש המוותר על הנשל שלו כדי לזכות בנשל חדש. יש מבינינו המתעייפים מהמחזוריות הזאת ומחפשים נסיעה שתשכיח את המאמץ של המציאות ותחזיר להם את כוחם. הם סבורים שאם ינשמו אוויר של ארץ אחרת, אזי דם חדש יזרום בגופם ויהיו להם כוחות לחזור לעבודה, לילדים, לריח המוכר של אדמת המולדת ולהמשיך הלאה. לעיתים, אנו מנסים לנקות את הכלי המרכזי של חיינו כדי שנוכל לשאת את עצמנו או שנמצא לנו נושא כלים כדי להיות נישאים על כתפיו. אם אנו הופכים להיות הכלי המרכזי של חיינו, שיכול לקבל את השפע והוא נקי, אז הכלי קל ואנו יכולים לשאת את עצמנו בקלות. אך אם אנחנו כלי שעדיין לא הגיע לכלל שלמות והוא כבד ממטעני האגו והמשקעים היושבים בו, נוכל לבקש עזרה מאחרים. נתינה כנה מן הסוג הראשון, מכניסה את הנותן לתוך עולמו של הזולת ומאפשרת לו לראות את הטוּב שבו, תוך שהוא משקיע בו חלק מעצמו. הפעולה הכל כך משמעותית שאנו עוסקים בה, מקושרת עם מקום פנימי של רוחב לב. כאותו עובד תחנת הדלק שהיה נותן לי להחנות את הרכב כשהייתי באה לקופת חולים לבדיקות. גם בתוך העומס הגדול, תמיד היה מוצא לי מקום, תוך שהוא מכוון אותי למרחב פנוי. או כמו אותו ילד כבן שמונה הרוכב על אופניו בגן הציבורי ואני רואה אותו, בחום הגדול, עוצר ליד מתקן המים, ממלא כוס ובזהירות רבה נושא אותה אל אחיו שבקצה הגן. בזכות נדיבות הלב, הרוח והנשמה מתגלה מרחב הנתינה שבאדם. אמא שלי היא יצור מופלא, שראוי להזכירה במרחב הנתינה. אם תפגוש אותה, גם באזור ציבורי ולא בביתה, לבושה בז'קט הצבעוני היפה שלה, הרי שהיא תוריד אותו ותעניק לך אותו במתנה מיד ללא שהיות אם רק תבקש. ואם תבוא לבקר בביתה, המלא חפצי נוי לעייפה, תראה אישה אנרגטית שתקבל אותך בנדיבות אינסופית. היא תושיב אותך בביתה כאילו היה זה ביתך ולמעלה מזה, היא תפליא לפניך את מטעמיה. כל זאת בשמחה, מתוך דחף נתינה המושרה מן הטוב וללא בקשת תמורה הנראית לעין. "אור הנר המחובר למציאות הגלויה בלבד מכלה את חומר הבעירה. לעומת זאת, להבת נר המחוברת גם להילת האור העליונה והלבנה שמעליה, אינה מתכלה: היא מקבלת חיים חדשים בלא הרף, שפע חיים ההופכים את כיוונם מהאור הלבן אל חומר בעירה מזין חדש בתוך המציאות". (דב אלבוים) נתינה אינה נובעת תמיד מן האהבה, אך היא מגדילה אותה. ראו את העובדים הזרים המטפלים בנאמנות באנשים הזקוקים להם. גם אם היו זרים זה לזה בהתחלה, במובן מסוים נוצרים ביניהם יחסי משפחה ואהבה. אנו אוהבים לתת למי שאנו אוהבים ולומדים לאהוב את מי שאנו נותנים לו. בסיפור הזן הבא נוכל לראות את עוצמת כוחה של הנתינה לאדם הנותן: "כשהיה סייסצו, אב מנזר אנגאקו בקאמאקורה, נזקק למקום רחב ידיים יותר, שכן המקום בו לימד היה צפוף ומלא מפה אל פה. אומיזו סייביי, סוחר מן אדו, החליט לתרום חמש מאות שקל זהב, הנקראים 'ריו', לבניין בית-ספר רחב ידיים יותר. הוא הביא את תרומת-הכסף למורה. אמר סייסצו, 'בסדר, אקחנה'. נתן אומיזו את שק הזהב לידי סייסצו, אך לא נחה דעתו מיחסו של המורה. יכול אדם לחיות שנה שלמה על שלושה ריו, ועל 500 לא זכה הסוחר אפילו לתודה. 'חמש מאות שקל זהב מצויים בשק זה', רמז אומיזו. 'זאת סיפרת לי קודם', השיב לו סייסצו. 'גם אם סוחר עשיר אני, 500 שקל זהב עדיין הם ממון רב', אמר אומיזו. שאלו ססיצו: 'מבקש אתה שאודה לך על-כך?', השיב לו אומיזו: 'צריך אתה להודות לי', 'מדוע?' תמה סייסצו, 'הנותן הוא שצריך להודות'". (דוד שחר)

"עולם חסד ייבנה". (הרמב"ם) ניצוצות החסד, המושרים מאור האינסוף, הם חומרי החסד, הקיים ללא גבול בעולמנו. כל הנקודות האלה המנצנצות יחדיו, יוצרות את הנקודה האחת אשר העולם כולו הושתת עליה. כל בנייתו של העולם תלויה בחסד הזה וזוהי הטובה שאין לנו כלל זכות עליה. עם החסד, שהוא סיבת קיום העולם או מה שמאפשר את המשך התקיימותו, עוצמת הקיום הזו אינה תלויה במעשה כלשהו או בהתנגדות למשהו. יש לה את העוצמה כשלעצמה. דברים רבים עשויים לעלות אל מול עינינו כאשר אנו שומעים את המילה הכל-כך אוורירית והרואית - חסד. רבים מאיתנו, עשויים לראות בתוכם מפה לבנה של שבת המזכירה ניקיון ונתינה. אחרים אולי יראו אצילות רוח של אדם, המתפזרת במעשים צנועים של נדיבות ושל עזרה. עם מחשבות חסד כאלה, ימי החולין שלנו, הופכים להיות חגיגיים.

מביטה אני בקלמנטינה שהורידו מעליה את כסות קליפתה. שכבה לבנה דקה עוטפת את הבקבוקים הקטנים הנחבאים, בתנועה של חסד. היא שומרת עליהם, על כל הטוב באהבה ואני חושבת על דרכי בחיים ועם ילדיי, ומגלה כמה חסד עוטף אותנו. נאמר שהעולם יכול להתקיים רק בזכות איש החסד המנסה להיטיב חסדים עם בני האדם ומלאכתו קשה עד מאוד. מעשה החסד, הוא הפעולה של הנתינה, המאפשרת לנו להתעלות מעבר לעצמנו. הנתינה מושרית באהבה ומתגלה בהושטת עזרה לזולת. לעיתים, מעשה החסד יכול להיות כרפלקס בגופו של האדם, מעין דחף של נדיבות המניע את העשייה בנתינה שאין לה גבול. דומה הדבר לאם שזה עתה יצאה מחדר היולדות, והיא מוכנה ומזומנה להניק מן החלב שבה לכל התינוקות עד שהם ישבעו ועד שתשבע אף היא. כמוה, כולנו מחפשים מישהו להעניק לו מן האהבה שברשותנו.

נחזור לסיפור הילדים, שפגשנו כבר בשער 2:

האישה אשר הייתה יושבת במעלה ההר ואורגת שמיכות טלאים מן החוכמה אל הרוחניות. אישה זו לא הסכימה לקבל תשלום עבור השמיכות. אפילו כאשר הגיע המלך בכבודו ובעצמו והציע תגמול מפואר עבור עבודתה, היא סירבה לו. האישה אמרה שהיא נותנת את השמיכות רק לאלה שהם עניים או חסרי בית ושהן לא נועדו לעשירים. ברגעי נדיבות שופעת, היא הייתה יורדת, כאנרגיה של האל, למטה, אל בני האדם. אלה היו שכובים ומכונסים בתוך יגונם. היא הייתה עוטפת אותם בלילות הקרים ופותחת להם פתח לניצוץ של אור ופתח לתקווה. כמו רואה ואינה נראית, הייתה האישה מגיחה בלילה למאורתם, מבלי לבקש תגמול חיצוני ונעלמת חזרה למעלה. בכל יום היה מעשה החסד שלה חדש ובלתי ממוחזר. כשעושה האדם חסד, הוא יכול לפעול ממניע פרגמאטי שיש בו רצון לתמורה. כלומר, לגמול חסד לאחרים כדי לגמול חסד עם עצמו, או למעשה לבדוק במה יוכל לזכות בעקבות החסד שלו. יש הטוענים שגם בלי מודעות כזו, האדם תמיד עושה כי הוא יודע שיקבל בחזרה. לעומת זאת, נמצא את האדם העושה חסד (כאותה אישה מן ההר), מתוך מניעים ערכיים טהורים. יאנוש קורצ'אק לדוגמא, שהפעים בגדולת מסירותו לקרוביו, בימים שאין לשון הרוח האנושית יכולה לדבר בהם אפילו. עם זאת, שרבים עושים חסד שלא על-מנת לקבל תמורה, הרי שלעיתים אנו רואים תמונות מפתיעות. פושט יד ברחוב, שמקבל את תרומתו ומתחיל לספור בדקדקנות את סכום המטבעות שקיבל או אף מתבונן בנותן בעיניים שופטות על סגור ליבו.

עשיית החסד משלבת את גמילות החסד

כמעשה רות ועורפה, הגומלות חסד עם נעמי כשהן מתלוות אליה בדרכה לבית-לחם. אהבת הטוב שמתגלה ביניהן מביאה להתקשרות ויוצרת אחדות וקרבה. אהבה נצחית שיש בה קשר אישי וידידות, ממנה נהנים שני הצדדים, היא ביטוי ליסוד שבחסד. במיוחד בסיפורה של רות, חסד זו עשייה שיש בה הליכה ללא ידוע מתוך מקום אמיתי. זוהי דוגמה לחסד טוטלי. אנו אוהבים להיות מושאי החסד, אך מתייגעים מדי מכדי להיות פעילי החסד בחיינו. בדרכי אני אל החסד, נדרשתי כל פעם מחדש לפתוח את עצמי. הפעולות נולדו בי בדרכן הצפונה והמעורטלת. בתחילה יכולתי לעשות רק רישום קטן של טוב במציאות, לעיתים הצלחתי לצבוע את התמונה באופן חד-פעמי בפעולה של חסד ועדיין לא הייתי נוכחת במלואי. מעניין לשאול מה בין חסד, כפעולה מקרית וחד-פעמית של האדם ברגע של השראה, לבין חסד כדרך חיים, היינו כמעשה אמנות המבטא את אופיו של האדם ואת מהותו ועל-כן כדבר מתמשך.

אפשר לראות חסד גם בהתנהלות בעלי חיים:

האם החתולה המזהה את הסכנה בטורף פוטנציאלי לגוריה וחומקת מעיניו בדרכה האלגנטית ונושאת אותם בפיה למקום מבטחים. או כמו החסידה, שבשמה כבר מצוי החסד, כחלק מאורח חייה. כשמיכאל בן הארבע, הגיב לסיפור הברווזון המכוער באמירה שהוא היה מזמין את החיה הדחויה לביתו, שאלתי את עצמי האם זו הבעה מקרית של נדיבות או הפנמה של דרך חיים. בימי חולין בירושלים ניתן לראות ברחוב אישה מוסלמית עם רעלה עוזרת לאישה יהודייה עיוורת עם שביס, לעבור את הרחוב. פעולה כזו של טוב, של תמיכה, היא חסד הזורם ומתפזר בגופיהן ובגופינו שלנו. התרגשות זו, היא המיתרים המתנגנים בתוכנו ברגש ופורטים ברטט הפנימי. להיות עדים למעשה חסד מאפשר לנו חיבור ישיר עם עצמנו, בלי מתווכים. לפעמים, ברגעים שנראים קשים, אנו רואים את האחרים בסבלם, ודווקא אז אנו מוזמנים פנימה אל עצמנו. אנו יכולים להיות פגיעים ואנושיים ולהתחבר אל הגדולה שבנו, כדי לפזר מן הכוח החיובי שבא מן המלאות של החסד. גם כאשר האדם רוצה לתת, רק מעטים יודעים איך. אחת השאלות שסיקרנו אותי, במיוחד כשהייתי נערה, הייתה איך אנשים ידעו כיצד לפנות אליי ומה להגיד לי ברגעים קשים. כמו בשירה של רחל שפירא - "אדבר איתך", בו יש פנייה לאדם סובל המתחפר בשתיקתו ומתואר סיכון מסוים במגע החסד כלפיו, שכנראה הצליח. הסיכון נובע מהטוטליות של חסד. רחל שפירא אומרת בשיר: "לא אשאל אותך מדוע, לא אחריד את בדידותך, זהירה כמו מהססת, באותות חיבה וחסד, אדבר איתך". כנערה בוגרת ביקשתי לדעת כיצד אדע מתי להיענות לצרכיו של אדם אחר באופן שיהיה מתאים ומדויק ובמהלך מסעי למדתי אט-אט לחיות בצל החסד. נסיעה שערכתי באמצע שנות ה-30 שלי, לארה"ב, הייתה משמעותית בהבנה של מהותו של החסד בחיי היומיום. נסעתי לבקר בני דודים שבנם, בן ה-14, חלה במחלה המובילה את האדם מטה אל ראשית הולדתו, ללא יכולת לצמוח ממנה הלאה. המחלה פגעה במח העצם שלו ודרדרה את מצבו הגופני בצורה קשה. הייתה לי הזכות להתגורר איתו ועם משפחתו במשך כשנה ולישון במסדרון בו היה חדרו. מצבו היה בלתי נסבל בעיניו של אדם רגיל. הוא היה ילד גבוה שיכול היה למלא את כל אורך המיטה בגופו ולמרות זאת לעולם לא שכב במנוחה כי אבריו התעוותו במין ריקוד שהיה לו קצב משלו. פניו הלבנים והיפים זעו ברכותם, תוך שהוא ממלמל או צועק מיני מילים לא מובנות, מנסה לבטא את עצמו. אני הייתי בוגרת, אך לא מספיק. זה היה שיעור עבורי ללמוד דברים חדשים וגם לגלות את שנחבא בי ולהוקיר אותו. בכל יום בילינו מספר שעות יחד, צפינו בתוכניות טלוויזיה. אני הסברתי לו אותן, תוך שהוא צוחק את צחוקו המתגלגל ומשנה טונים בלי שליטה. יש שהייתי מנגנת לו בחליל הצד שהבאתי איתי והרגשתי כמנגנת בשופר היוצא מן הלב. כשהוא התמתח וקרן, הבטנו זה בזו והבנו מעבר למילים - שפעת החסד שלו התערבבה בשלי. התחזקתי מן האור שזרם אליו והתגלה בנוכחותו והכרתי באור המסתלסל בתוכי, המניע אותי בקלות להיות איתו באמת. יום אחד ערכנו משחק כדורסל בו שיחקתי כנגד האח הרפואי שטיפל בו, בחור גבוה וחזק ממני. הוא ישב בכיסא הגלגלים, בחצר ביחד עם בני משפחתו וכולם עודדו אותי. במהלך כל שנותיי כספורטאית מקצועית לא הרגשתי קלות רגליים ועוצמה שכזו כמו ברגעים שהסתכלתי עליו וראיתי את נחישות ליבו שורקת אליי: "תנצחי בשבילי, חזקה שלי". הרגשת אהבה מתמשכת פעפעה כל יום ויום. איכות של אהבה שניתן לסמוך עליה בכל מצב, נצח שבחסד. בעשייה של חסד נעשה חיבור בין חסד, כאנרגיה היוצאת ממקום של מלאות פנימית, לבין החוויה של נתינה מתוך אהבה ושמחה שבפעולת החסד. פרץ מחשבות החוכמה מאוזן על-ידי הבינה ומאפשר תהליך של חשיבה היוצר צורה וסדר. את החסד, האור הטוב המציע את פרץ האהבה, מאזנת הגבורה המציעה כלי, דרכו ניתן לבטא אותה תחת סדר ומידה. כל-כך נעים המקום של החסד: זרימה ללא מאמץ; חום אינסופי המחמם בנעימות; זר אינסופי של ברכות לחיינו. החסד מאיר את הדרך הלא ידועה באהבה עוטפת ומעניק תחושה של עובר המתכנס מוגן בתוך רחם אימו. כעובר, אני חשה מוכנה ליציאה, מגיחה וחוזרת כל הזמן מן המעטפת המרופדת אל החוץ. חשוב לזכור, כי תחושות מעין אלה, הן מצרך נדיר בחיי היומיום המלאים אתגרים וקושי, לכן עלינו לאחוז בחוזקה במצרך יקר ערך זה ולנצור אותו בקרבנו עד שיופיע שוב. החסד יכול לשמש עבורנו ראי בו אנו יכולים להתבונן בעצמנו ובזולתנו ובמעשה החסד שלנו. כאשר נכוון את ראי החסד לתוכנו נוכל לראות את החסדים המוכרים שכבר ביקרנו בהם. ואם כבר פיתחנו קולטני חסד, נוכל לזהות את החסד שבאחר ולראות את שפע האור שבו ואת ליבו הנמס.

האדם בבסיסו חי בפירוד ויש לו צורך לאהוב - שיהיה לו אכפת ממישהו ושלמישהו יהיה איכפת ממנו. כשהוא זוכה, ואפילו לשבריר של שנייה, להרגיש את האור ואת נגיעתו של האינסוף - הוא פוגש באהבתו של הבורא. הסיבה המקורית לבריאה כולה, הייתה הרצון האלוהי לאהוב. אהבה זו היא חסרת כל מניע אנוכי, רצון טהור להעניק, ללא מידה וללא גבול. העולם בנוי על מהות של חסד ועל פעולות של חסד שמהן זורמת האהבה. האדם שמחבר ביניהן מאפשר לשפע לזרום בחייו ולגלותו כאור, המתרגם לחסד ולאהבה. כאשר האדם מרגיש מוגבה מעלה, קרוב למאציל, יש לו את הכוח להשפיע בזכות האור. האור הוא הטוב, והביטוי של הטוב הוא האהבה הפורצת את כל הגבולות והסדרים הקיימים. אהבה היא הטוב והיא נובעת מן הטוב. איזון של היקום מתרחש כאשר מתגלה הטוב הגלום באהבה, שהיא האנרגיה המניעה את העולם. בין אם הנגישות למאגרי הרגשות היא כרגע דבר רחוק עבורנו, את הד האהבה המרפאת את הלב יכולים כולנו לשמוע. אם כן, האור המתגלה בכליו של האדם יכול להתקבל אצלו על-פי המידה שהוא בעצמו יכול לתת. עלינו למלא את כלינו הגדולים כדי שיהיה לנו מה לשתות במסע הארוך וכדי שיהיה לנו מה להעניק לאחרים. ההליכה בחיי היומיום מתישה היא ואנו פוסעים באדיקות למען אחרים, מתוך אהבה אליהם ולצורכיהם. ככל שהדרך מתקדמת הכלים עלולים להתרוקן ולקראת סוף המסע רק טיפות קטנות יכולות להזכיר את הפאר הגדול שהיה קודם. כיצד נוכל להכין את כוחותינו הרוחניים כהלכה? כאשר אין אנו זוכרים זאת, אנו דואגים למקורות אהבה שיזינו אותנו, לעיתים מתוך הישרדות מדהימה. ואולי חסרים אנו אהבה יותר משידענו. כילדים חשבנו שידענו אהבה אמיתית מהי, והינה, דווקא ביום ההולדת, היום המבורך ביותר עבורנו, אנו מתנהגים כיצורים חשופים וחסרי מנוח הזקוקים להוכחה תמידית לקיומנו. לא פעם, אני מתבוננת משתהה מול חגיגות ימי ההולדת הרווחות לילדים: ילד יום ההולדת צוהל ומאושר בעיקר כאשר נעשים דברים המעמידים אותו במרכז. כך הדבר באירועים בהם נשכרים ליצן או קוסם והילד בהם מככב בחגיגה, או בהקרנה של מצגת המפארת אותו על חמש שנות חייו העשירות. חיזוק לחשש שישכחו אותו ניתן בערימת המתנות שעטיפתן נקרעת בשמחה אמיתית מבלי לשים לב כלל לנותן המתנה, לברכה ולפעמים אפילו למתנה עצמה. הסיפוק מערימת החפצים העוברת את גובהו של הילד המאושר, מזכירה לו כי יש לאן לשאוף מעבר למה שהוא יכול לראות ברגע זה וממלאת אותו בתקווה. האהבה עליה אני מדברת נראית אחרת. מחפשת אני מקורות של זרימת אהבה כמעיין שופע, הנובעת ממעיין של טוב המבקש להיטיב. מי-חסד אינסופיים שזורמים בקלות מלב פתוח ללא מאמץ ולפי הצורך. "האהבה מרחיקה את הקור טוב יותר מן המעיל". (הנרי ו. לונגפלו)

אחרי שגלגלנו עצמנו במדרון המענג שהחל את מסעו במקורות עליונים של הטוב והמיטיב. הכרנו את החסד המתובל באהבה המתגלה בכל אורחות חיינו, היא המפעילה את דרכי הנדיבות והנתינה לזולת האנושי, המתרגמים לעזרה קונקרטית שיש בה הטבה של חיינו בכלל. חשוב להבחין בין נתינה מכלה לבין נתינה שמזינה גם את הצד המעניק. ננסה ליצור מרחב חדש של נתינה בגבורה שיש בה אבחנה וסדר. בראשי עולה תמונה לסיום המסע הזה: אדם עומד וכרסו וליבו מתמלאים כל העת בטוב שזורם לתוכו. הוא מקבל ומקבל ובאותה העת מנתב את דרכם של ילדיו, אחד-אחד בקפידה ראויה, בקיימות מוחלטת, נראית ונכונה. הוא נותן ונותן ומלבלב ופירותיו שופעים אל הכל.

"ידיים המושיטות לעזרה, קדושות משפתיים הדובבות תפילה." (רוברט אינגרסול) מתוך הנתינה יוצאות הזרועות של העזרה לזולת. תשומת הלב והתודעה שלנו גם כילדים וגם כמבוגרים מאפשרות לראות חבר נופל ולעזור לו לקום או לראות ילד שמחפש את אמו ולכוון אותו למקום הנכון. נטיית העזרה של הילדים ונדיבותם מתגלות בימים מלאי חסד ואהבה, כאשר הם ייגשו למקרר ויבקשו לסדר אותו או שינקו את הכיור בשירותים מתוך רצון לקחת חלק ולהיות שותפים בארגון הבית. האתגר הגדול הוא להפוך את ההתנהגות הזאת להיות ריאקטיבית - כזו היוזמת מעצמה יותר מאשר המגיבה לבקשות של אחרים.

שילוח

העלים סבורים

ששילוח כזה משמע אהבה

אהבה כזאת משמע אמונה

אמונה כזאת משמע חסד

חסד כזה משמע אלוהים

אני תמימת דעים עם העלים.

(לוסיל קליפטון) שלושת צבעי היסוד של החסד הם: מהות; אדם; מעשה.

"ביטויי האהבה הם כל מה שנשאר מלשון גן עדן". (בולוור) יום אחד דניאל ניגשה אליי ואמרה לי שבקורות החיים שלי חסרה העובדה שאני אוהבת אותה. נעצרתי וחשבתי דקות ארוכות על מה שהיא אמרה. הבנתי שלמעשה האהבה הפכה להיות מטבע עובר לסוחר, נושא רווי בהיגדים תרבותיים ונשכח מכדי לממש אותו באמת. ניגוד משווע מתגלה בין נתינת אהבה לבין האופן שבו זה נעשה - כלאחר יד. אהבתנו אינה כה אמיתית כפי שאנו חושבים. הדרך הטובה ביותר להרגיש אהבה היא להתנהג בצורה אוהבת, כלומר לתת. "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר - בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר - אינה בטלה לעולם". (מסכת אבות) דואגים אנו לביים את חיינו דרך מציאת מקורות מלאכותיים מספקי אהבה: מיני התפשרויות כאלה ואחרות שאינן מאפשרות לנו להיזכר מהי אהבה אמיתית ולהעניקה לעצמנו ולאחרים. ניתן לזהות סוגים של אהבה על-פי שני מניעים: תועלת וטוב. כשאדם חש אהבה לדבר מה המענג אותו ומביא לו תועלת כלשהי, לאמיתו של דבר אוהב הוא את עצמו באמצעות הזולת ורוצה רק לקחת. ואילו כאשר האדם נמצא בהשראה של אהבת הטוב את הטוב (לא משום התועלת שהוא עשוי לקבל, אלא בשל היותו טוב), מתעורר בו הרצון לתת וזוהי אהבה נצחית. אנו יכולים לשאול את עצמנו שאלות שונות על כל גילוי של אהבה. לדוגמא: כאשר סיפרתי לדניאל על שיחה שהייתה לי עם מיכאל, שהציע שאני אוכל את עצמי ואעלם, היא הגיבה ממקום של אהבה. בת החמש אמרה שהיא גם רוצה שיאכלו אותה כדי שתוכל ללכת איתי לאן שאני הולכת. תהיתי אם זהו ביטוי לאהבה טוטלית מצידה, במובן הגבוה ביותר, כמו הליכה עם מישהו באש ובמים, או שהייתה בדבריה מידה של ביטול עצמי האומר שבלעדיי היא לא קיימת. ישנן אהבות שנדמה לנו שהן חזקות מן הסערות הגדולות ביותר, עד שאנו מבינים שזאת אהבה עם מעטפת יפה, אך ללא תוכן. אני שואלת את עצמי היכן מתחילה האהבה והיכן היא נגמרת. כשהייתי נערה, היה לי בחדר פוסטר גדול שמאוד אהבתי ובו פסל לבן של מלאך רוכן על נערה ומעליהם הכיתוב: "אהבה תקרע אותנו זה מזו". לא הבנתי אז עד כמה משמעותי יכול להיות משפט אחד שנוכחותו ממלאה את החדר מדי יום. המסר הזה התגלה כגורלי במהלך חיי כשכיוון אותי לא להסתפק באהבה שהיא אשליה. המלאך המשיך ללחוש באוזניי: "אם את רוצה אהבה אמיתית, ללא תלות ושיגעון, הרי שעלייך להתחבר אל הרוח ואל המלאכים". רציתי להתבונן במדרגות האהבה, כפי שרמז עליהן המלאך ולהקשיב למעבר שמן השיגעון אל החיבור לרוח. נתחיל בדוגמאות של שיגעון וטירוף המונעות על-ידי עיוות העצמי למען מה שנידמה כאהבה, זט שלמעשה קורעת אותנו מעצנו וממושא האהבה. התנהגויות אלו יכולות לעורר בנו מבוכה רבה כשאנו מתבוננים בהם: לשים בוץ שמאוד שורף על הגוף שלנו במעיינות של גופרית כדי לחוות את החוויה ביחד גם אם לא נעים לנו; לנסוע בלילה קר לסופרמרקט כדי לקנות תפוזים ומסחטה ולסחוט למישהו אהוב מיץ ולהשאיר לו את הכוס על השטיח שלפני הדלת ואפילו להישאר עם בן זוג מכה רק כי הוא אומר לפעמים שהוא אוהב אותי. במדרגה הבאה, אנו עדיין מסכימים לעשות המון למען אשליית האהבה כי אנו חשים אותה בכל כולנו: להיענות לבקשת האדם האהוב למלא את צלחתי באוכל שאהוב עליו ולא עליי, במקום לקחת אוכל שאנ אוהבת, בכדי שתהיה לו עוד מנה בחדר האוכל; לישון באוהל זעיר עם עוד שלושה אנשים כדי ליהנות מן הרווח הלא נראה עם האדם שאנו אוהבים; לבוא במשך חודש ימים מבלי להחסיר אף יום לביתו של אהוב ששהה בחו"ל, לשבת בחדרו ולכתוב לו מכתב ולהשאירו על שולחנו, או ללכת בחדר סחור סחור במשך שעות כדי לחכות לטלפון הגואל ממושא האהבה. במדרגת האהבה הנראית יותר מאוזנת עדיין פועלת בנו האהבה כמו מערבולת פנימית מרגשת מאוד והיא יכולה להרגיש כמו החוויה של לרגוש ולסעור מן הידיעה שהאדם האהוב עומד להגיע ולחשוב עליו כשהגעגוע עצום מופיע בפנים, כמו גלגל ענק העולה מעלה ומעלה אותנו לגבהים. הייתי רוצה לפגוש את האהבה המתונה שיש בה שמחה ושקט אמיתי. היא יכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים מיוחדות. תזכורת לה היא אהבת הילדות התמימה על ביטוייה הנפלאים, כמו שמיכאל עושה לי מסז' בגב בתנועות סיבוביות של לב או כשאני מתבוננת בילדיי המשחקים למולי בתופסת נשיקות ומנסים לממש את תחושות אהבהתם זה לזה. הם עושים זאת כך שמי שתופס את השני, מנשק אותו. זיכרון אחר של אהבה מהדהד בי כשבחרתי לעזוב את הארץ בפעם הראשונה ולטוס לחו"ל, הגעתי לשדה התעופה מלווה באמי. נפרדתי ממנה ועליתי במדרגות הנעות והבטתי בה מתרחקת. ככל שעליתי מעלה, כך ראיתי את ליבה צונח בקרבה בבכי של אהבה. "אהבה היא הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר. ככל שאתה נותן יותר, נותר לך יותר". (רומן גארי) רק כאשר נכיר בעצמנו כבעלי ערך הראויים לאהבת עצמנו, נוכל לזכות באהבה של האחר. כי הוא וכך גם אנו, יכולים לאהוב באמת רק דבר שיש לו ערך בעין המתבונן. בפועל, אהבה היא חשיפת הרגש החיובי לדבר מודע, כאשר האדם רואה את מעלות השני ואוהב אותו. ככל שערכו רב יותר, כך יכולים אנו לאהבו במידה גדולה יותר ובצורה טהורה יותר. הדבר נכון גם לגבי אהובינו, הטוב הנשגב, הטבע או אלוהים. כאן אנו מגלים את המדרגות הגבוהות של האהבה. זכיתי ברגעים רבים של אהבה שהופנתה כלפיי וזוהי הרגשה נהדרת כשהאחר רואה אותך. כמו באותו רגע של כאב גדול, כשאבי ניגש אליי, מבלי שאפילו ידע את סיבת הקושי שלי וחיבק אותי בתמיכה אוהבת. כל הרגעים האלה חוברים יחד לחוויה שאנו זכאים לאושר הגדול ביותר, לטוב ולמידה של חסד בדמות אהבה אינסופית למי שאנחנו. בוקר אחד כשנפרדתי מבני מיכאל בן הארבע, הוא נישק אותי בחום גדול ולחש באוזני: "תשאירי לי את הלב שלך..." והבנתי שהוא מבקש זאת כי רוצה להיות רגוע לשארית היום. אני תמיד צוחקת לעצמי על כך שהוא סבור שהלב שלי ניתן למסירה או לשכפול ואומרת לו שאשאיר לו רק חצי מהלב שלי כי אני רוצה שימצא מקורות לאהבה לחבריו גם בליבו שלו. אהבה שיש בה הדדיות ממלאת את החלל באינטימיות גדולה, המזכירה את האפשרי. כמו ברגעים כאשר את זוכה למסז' מחברה כשאת כל-כך זקוקה לו, או כאשר את יושבת בספסל האחורי של מכונית חשוכה ומזדמנת לך שיחה אמיתית, או כאשר את יושבת גב אל גב עם האדם שאת אוהבת על חוף הים ורואה את דמותו בים שממולך, כי הוא כל כך שמור בתודעתך. וגם כשאת חורזת שרשרת אבנים לרגל של חבר ומצרפת מילון המתאר את משמעותה של כל אבן, טמונה בכך אהבה, מאחר ואתם מרגישים קירבה גדולה במגע הצמיד על הרגל. עוד אני נזכרת ברגעים קרובים באמת בלידה, כאשר התינוקת שלי דוחפת את עצמה בתוך בטני ואני, כאשר רגלי שעונות על אנשים קרובים, דוחפת את ציריי והם מביטים בי ונענים, בתחושה של ביחד. ברגעים קרובים, כאשר אני אומרת למיכאל: "מלאך שלי" והוא ברכות אומר: "הדובדבן, שכחת?", מן קוד אישי ביני לבינו שעוצמתו גדלה כאשר אני חושבת על שיר ההייקו:

"הרבה הרבה דברים,

הם מעלים על הלב,

פרחי הדובדבן". (מטסואו בשו) דניאל משלימה את התמונה היפה הזאת כאשר היא נותנת ביטוי לאהבתה באומרה: "אני אהיה פרח ואת תקטפי אותי".

הבה נתבונן במאפייני עשיית החסד האמיתית. ננסה למצוא חסדים מוכרים מחיינו שיהוו דוגמה לאחדים מן המאפיינים הבאים: הטבה ללא גבולות; נתינה קבועה ולאורך זמן; נתינה ללא כל מחשבה על גמול או תועלת, תמורה או טובת הנאה; הטבה שאינה על תנאי ואינה תלויה בדבר; עשייה מעבר לחובה, של מעשים שיש בהם הכרח; "לפנים משורת הדין"; לתת בלי לרצות לקחת. "... בהתעלותנו במידת החסד יוצרים אנו את עולמנו. כי על-ידי חינוך עצמנו בהלכות דעות של חסד, בחובת הלבבות של חסד, ובחובות האיברים של חסד, הננו בוראים ומהווים את עולמינו הפנימי של האישיות - צלם אלוהים". (ר' יצחק הוטנר) נסכם את השתלשלות החסד: יש המאמינים שכאשר התחיל להתקיים הקדוש ברוך הוא, או הטוב הכללי, הוא היה לבורא שנוכחותו המאצילה משפיעה את שפע אור האינסוף עלינו. הטוב והמיטיב מהותו אחת היא - אהבה אל כל הברואים והענקת שפע שצבעו נתינה. האדם נברא בצלם מדומה לאל ולובש עליו את כסות הטוב הכללי. נשמתו מבקשת לקבל על-מנת לתת ולהשפיע. כדי לזכות מן השפע עליו להתחבר למהות של נותן ומקבל, דרך היותו כלי טהור לטובת הבורא או הטוב הכללי. החסד הטהור, הוא האור האינסופי שברשות האדם, המקבל ביטוי אנושי והופך להיות מגע אנושי בלתי אמצעי. במצב כזה, האדם עושה פעולות של נתינה ושל אכפתיות המושרות ממהות הנדיבות בתוכו בנוסח - "חסד, חסד תרדוף". ככל שאנו עולים במדרגות החסד ונהיים קרובים יותר אל עצמנו - אנו מזהים יותר בבהירות את האחרים על יושרם ועל חוסר כנותם. אנו צועדים ביחד עם האדם המכבד את עצמו והמקבל את מורכבותו בהשלמה. הוא זה שיכול לפתח אהבה בוגרת, מושלמת, הדורשת תחושה של חירות ושל שליטה אישית. במסגרת ההדהודים של אדם לרעהו, כל אחד מהם מוצא פן מסוים באהבה שמרומם את רוחו ומעשיר את חייו ויש לו סיבה לחגוג. זהו ביטוי של מלכות שבחסד בהשראת הטוב. עסקנו רבות בצד של נותן החסד וראוי כי נפנה עתה את מבטנו אל המקבל אותו. רוב בני האדם זקוקים לחסד, כי לחסד, כפי שנאמר, יש את היכולת להושיע, להעלות, לגאול מייסורי הרגע ולהבטיח מרחב חדש לאדם. עם זאת, גם אם אנו צמאים למחווה של חסד, ראוי לנו לא להיות תלויים בחסדי האחר, וגם אם מצבנו מבקש תמיכה, אל לנו לשגות בנפילה מכבודנו אל תחתית ההר. הלוואי ונדע ליהנות ממה שאנו מקבלים באותו אופן בו אנו נהנים מן הנתינה, שהיא המשך התנועה של מעגל זה. בדרכנו, נוכל גם לפגוש את המתחסדים, אנשים המשחקים תפקיד כמו בתאטרון, ומחזיקים בדימוי עצמי שאינו אמיתי, על היותם מעניקי חסד. הם אינם זוכרים שכשהמסך יורד וההצגה תמה, עליהם להיות מחויבים למציאות שלהם ולהיות נותני חסד בעלי שלמות. שימו ליבכם למחירם של דברים. לכל דבר יפה בעולמנו יש מידה ואם אין שומרים עליה, הרי שאנו עתידים ליפול לפח של הפסד שיסדוק כל מה שהיה בעל משמעות בעינינו. אדם המפגין חסד מוגזם עלול להפוך לריק ולחסר תוכן; לקרבן למושאי נתינתו; לזה שמאגריו כבר התדלדלו מאוד והוא אינו ניזון מן השפע, כי אם משיירים חסרי טעם המותירים אותו חסר מנוח. באותו אופן, אדם שאצלו החוסר שחווה בילדותו עוד פועם בליבו, יחסיר מאחרים בשל היותו קפוץ וחסר ישע, באי יכולתו לעזור לעצמו ובאי יכולתו לאפשר לאחרים להיות בני חסותו. אם כן, האדם יכול להיות נתון ולהיות נע בין שני קטבים: לב כפוי, מושתל, חסר מעצורים או חסר לב.

מהם המניעים להבעת חסד מוגזם? האם אלה אותם מניעים ללב קפוץ?

מעניין להכיר את המקום בתוכנו המביא אותנו לנהוג כך או אחרת. כדאי להבין מה בהתנהגויות של האנשים שמסביבנו מעורר בנו את הנתינה ואלו אנשים מעוררים בנו התנהגות כזאת או אחרת. אנו, כאנשים מפוקחים, מבכרים לראות את הטוב תמיד. גם אם איננו מאלה המתחברים לכוחות עליונים ולמקורות שפע שמעבר לנו, אנו יודעים כי בקצה של מנת הגלידה יש דובדבן מתוק. נוכל לנסות לבדוק אם בקצה קרחון הטוב יש אהבה.

בקרו במקום קדוש בחייכם שנקרא לו היכל האהבה, המתייחס אליכם, לילדיכם ולאחרים (בין אם הם קרובים ובין אם רחוקים). מתוך המרחב הפנימי הזה שאלו את עצמכם:

• אילו דברים מגבילים אתכם מלאהוב ללא תנאי?

• האם תסכימו לקפוץ למרחק בלתי ידוע עבור אהבה אמיתית?

• מה יש בשבילכם בין עלי הכותרת של "אוהב, לא אוהב"?

• האם אתם יכולים להיזכר בזמן בו האהבה הייתה משטה בכם ללא שליטתכם?

• לאילו כלים אתם זקוקים כדי למנף את רגשות האהבה שיש לכם?

• האם אתם זקוקים לשמן סיכה כדי להחליק את יחסי האהבה שלכם?

• היכן נמצאת סוכת השלום שלכם עם עצמכם ועם אחרים ביחסי האהבה?

"זהו סוף מסלול האהבה. אם יש לך כבר חמש טיפות אור, אמור את הסיסמה ועבור ישר לשביל האוצר..." (דליה שטנצלר בתוך: מסע בארץ האור )

פעילות:

בחרו במזלג הישר ביותר במטבח. דמיינו שהוא מתארך קדימה ופותח בפניכם דרך חדשה אל האהבה בחייכם. זה יכול להיות בכל תחום שתבחרו בו. מה הם הנתיבים שאתם מזהים שהוא מוביל אתכם אליהם? הציעו אפיקים חדשים, באילו תבחרו? (אתם יכולים להתייחס לעצמכם באופן כללי או למקרה אהבה מסוים שיש לכם עם מישהו). יום אחד, כשהיינו בחוף הים שכבתי על החוף ונרדמתי. כשהתעוררתי, גיליתי שהילדים הכינו לי עוגות חול עם כתובת: "אנחנו אוהבים אותך ושמחים שאת אמא שלנו". התמוגגתי מהאהבה ומהנדיבות שגילו כלפיי.

האם תוכלו למצוא בעלי חיים שמאוד דומים לחפצים? תארו אותם. נסו לענות על השאלות גם בהקשר לעולם הצומח:

• מי יותר שייך למשפחתו - החלקים הקטנים של החיות המייצגים את הצאצאים של החיות או הצורות הקטנות הדוממות השייכות למשחק החפצים?

• האם יש הבדל בין השמות שאנו נותנים לחיות לבין אלה שאנו נותנים לחפצים?

• למי האדם קרוב יותר - לבעל החיים שלו או לחפץ שלו?

• על מי האדם מצטער יותר כאשר הוא מפסיק לפעול או לחיות - על בעל חיים או על חפץ?

• מה משמעות הדמיון כאשר אנו עוסקים בבעלי חיים או בחפצים?

• האם לחפצים יש מחשבות?

• האם לבעלי חיים יש רגשות?

• מה המשמעות של חברות עם בעלי חיים או עם חפצים?

• מי יותר סודי - בעל החיים או החפץ?

בחנו את הפעולות המופיעות במשפטים הבאים ונסו לשייך אותם לנדיבות, לנתינה או לעזרה:

• סייעתי לאיש נכה לעבור את הכביש.

• התנדבתי להיות ראשון בתרגיל קבוצתי.

• הצלחתי להתגבר על הרגל טורדני שלי.

• נתינת שטר של מאה שקל לפושט יד ברחוב.

• הקופאית בסופרמרקט עשתה טעות ומישהו העיר לה.

• ילדה נתנה בטיול את החולצה שלה לחברה שחולצתה נרטבה.

• ילד שמבין במחשבים, עזר לאביו לפתור בעיה שהתגלתה במחשב.

• אישה ראתה ילד הולך יחף ונתנה לו את נעליו של בנה.

תוכלו להיעזר במימדים שונים כדי לבחון את שלושת העמדות: האם עזרתי או עשיתי משהו בצורה טכנית או שהיה זה ממקום פנימי רגשי? האם החסרתי משהו בעקבות העשייה ושילמתי מחיר אישי? האם הפסדתי דברים או היה לי לא נוח? האם הרווחתי משהו מן העשייה? האם הגדלתי את האגו, את השם, את היכולות שלי או שעשיתי את הדבר לשם עצמו?

נסו לחשוב האם הפעולות הבאות רלוונטיות לאהבה שלכם. האם תוכלו להוסיף מעשים שלכם המבטאים אהבה? לכבד מבישולנו את אורחינו ולהתכבד ממאפי האחרים במסיבה שערכנו; לטוס בדאון; להריח את מה שאנו אוכלים; להסתכל בעיניים של הילד שלנו כמו הייתה זו הפעם הראשונה או האחרונה; לוותר לעצמנו ברגעי קושי גדולים; לשחות אל מול סלעים עצומים בים; להעיר לחבר על מעשה לא נעים; ללחוץ ידיים זה עם זה ולנחש האם הלחיצה היא עם רגש או נטולת רגש.

נסו להיזכר במקרה בו התייחסתם למישהו בחוסר התחשבות והכרתם בכך רק מאוחר יותר. חושו את הצער שהרגשתם כשגיליתם שנהגתם באופן שלא הלם את הציפיות שלכם מעצמכם. מה גרם לכם לתחושה לא נוחה? האם מישהו אמר לכם משהו על-כך? כיצד הרגעתם את עצמכם? כיצד תנהגו בפעם הבאה במקרה דומה? האם תגלו יותר התחשבות? מה יהיו הקריטריונים שלכם לכך? מדוע התחשבות היא חשובה? נדיבות ואמפטיה יכולים להתפתח גם ביחס לבעלי חיים, לצמחים או לעצמים דוממים. האנשה היא ייחוס תכונות ואופי אנושי לתופעות שאינן בני אדם. כמו שדניאל מניחה את קרטון החלב ליד הקרטון האחר במקרר ואומרת: "רק רציתי שיהיה לו חבר".

יהודה עמיחי מביע בשירו אכזבה מבני אדם ואולי גם מן המצב הקיומי. בעוד שהוא מתבונן בתקווה באנשים, הם מתפזרים ואינם משתתפים בחזון האפשרי שלו. לו הסכימו האנשים לחבור במשחק האינסוף, להסכים לנוע מעבר לצרכי השעה האישיים והחשובים, אל עבר השראת הטוב, הרי שכך היינו זוכים לשעת חסד שיכלה להימשך ימים, חודשים, נצח.

מה מזין את שעת החסד הקדושה הזו?

בכל שנה, מייד אחרי הסתיו, הקור מתחיל לחדור מבעד לכסות גופינו המוכרת ואנו מתחילים להריח את ריח השדות. זה הזמן שלי לדעת, שהחורף מתקרב ולהכין את הבית לקראת חימום. אני ניגשת להסקה שבכל חדר ופותחת את הבורג הכסוף, הנע בקושי בשל החלודה שצבר עם השנים. יודעת אני כי כאשר אאפשר לאוויר לצאת מן ההסקה, המים יוכלו להתחיל לזרום ונוכל ליהנות מחומן של פיסות הפח המחכות לזמנן בשקט. יש שאני לא שמה לב או מתרשלת במעשיי ועוד לפני שאני מספיקה לסגור את פתח האוויר, מתפרצים המים בשטף אדיר. אני מספרת על זרימה נצחית שכמו לעולם לא תיפסק, גודש שאין לו מנוחה, כמו האימפולס - הדחף הנצחי של החסד. יש הרואים בחסד ביטוי להשראה מאור האינסוף, המביא להתפשטות חסרת גבול של ניצוצות חסד בעולמנו. סכרי חיינו יכולים להיפרץ בתנועה מרווה, כשאנו מכירים בטבעו של החסד. ואז, כסותו של הטוב, תנער עצמה למען גופה הגלוי של האהבה. וזו תתנועע בקצב של רקדנית פלמנקו מלאת עוצמה וחמקמקה, כשהיא מציעה לנו את נוכחותה בכל מקום.

"הוי הזוהרת: חוויה זו יכולה לזרוח בין שתי נשימות. אחרי הנשימה, ורגע לפני הנשיפה - החסד". (דוד שחר) פעמים רבות חיפשתי אחרי קצותיו של חוט החסד, להיאחז בו ולטוות ממנו אריג של ממש. בסיפור של רבי חייא ורבי אחא, המופיע באגדות הקשורות לספר הזוהר, מתוארת תחילתו של יום - רגע מיוחד בו מתחברים יחד מראה הכוכבים המדברים ביניהם, נוכחותו של הקב"ה בגן העדן וזמן ההתעוררות. דרכו של חוט החסד לחכות בשקט עד שמכירים בו. שלא כמו אגלי הטל הניגרים בבוקר המאוחר וכבר נמסים מחום היום, האפשרות הגלומה בחסד אינה נמוגה. גם אם החוט דק, הוא מאפשר חיבור בעל עוצמה ופותח אפשרות של התחברות לעולם.