בשידורי הרדיו מהבוקר (11 לספטמבר 2009 - להזכיר, במלאת 8 שנים לפעולת הטרור במגדלי התאומים של אמריקה) - הוציא ראש הממשלה
בנימין נתניהו את המרצע מן השק, וקבע מה שכולם יודעים, כי ישראל מתנגדת להקמת מדינת טרור פלשתינית לצידה של מדינת ישראל.
בכוונה תחילה לא הודגשה המילה "טרור" באמירה זו, שכן היא מובנת מאליה בהקשר של מדינה פלשתינית, ובכוונת מכוון לא הובהר כיצד אמירה זו אינה סותרת את האמירה הקודמת בדבר שתי מדינות לשני עמים, שכן אין כאן שום סתירה; יש כאן השלמה והסבר, כפי שכבר ניתן בפרשנות שלי במדור זה לא אחת, ובקליפת אגוז ייאמר כי מדינה פלשתינית העומדת בתנאים שהוצבו על-ידי ראש הממשלה (הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי והימנעות מטרור) - היא יצור בלתי קיים, ללא חיות, ונסתר בעצם הגדרתו.
לכן,
לא תקום ולא תהיה מדינת טרור פלשתינית לצדה של מדינת ישראל מעל אלו שכבר קיימות.
להבהיר, אין שום חידוש בדברים אלא רק חזרה שגרתית על מצע הממשלה, וטוב שכך הם פני הדברים.
עובדות אלו הן כורח המציאות, ככל שאחד ממרכיבי המציאות הוא עצם קיומה הפיזי של מדינת ישראל, ועל בסיס הבנות אלו יחברו יחדיו באותה הממשלה ובאותה הכנסת
אחמד טיבי עם
דן מרידור, ו
חיים רמון (עקב הנסיבות - רק רוחו וכבודו) עם
בני בגין.
מי שמחוץ למציאות עובדתית חזקה זו - אלו הם רק מיעוטי הטרור ומיעוטי התקשורת, השייכים (להבדיל) - אלה לשונאי ישראל ואלה לאובדי הדרך מן השמאל ההזוי (בניצוחה הרעשני של התקשורת הישראלית), ממשיכי הדרך של מזרח תיכון חדש.
אמנם לתקשורת כטבע הדברים יש הד חזק פי כמה מכוחה הממשי, אך עם ישראל כבר התרגל לכך ודומה שכבר מבין זאת היטב.
חשובה חשיבות כפולה ומכופלת אמירתו שבאה בטבעיות של ראש הממשלה ערב צאתו לפגישות עם שועי עולם, שכן, מכאן ברור כי זו העמדה של הממשלה, וזהו למעשה התנאי המוקדם הבלתי כתוב של ממשלת ישראל בכל הידברות עם כל מדינה ומול כל ארגון בינלאומי, לשמחת אוהבי ארץ ישראל ולמגינת לבם של השונאים וההוזים מכל סוג ומין, המתמעטים בהדרגה בקרבנו, בד-בבד עם תפיחת שאונם מבחוץ.
