בסוף השבוע שעבר נשמעו קריאות מצוקה מכיוון לא צפוי: נציגי התעשיות וההייטק התקבצו להשמעת זעקות בפני התקשורת - כלפי הממשלה. אלישא ינאי, נשיא מוטורולה ישראל, דחה את הרעיון של הידוק חגורה, וקרא: "שיפסיקו להציע לנו להוריד משכורות.
החינוך והמשכנתה עולים הרבה כסף". ינאי דרש לסבסד את הדולר ולהעמידו על שער של 4.20 שקל. כלומר, שגברת כהן מחדרה, אשר לא רכשה חינוך יקר לילדיה והסתפקה בדירה צנועה - שהיא תשלים את ההפרש הדרוש למימון החינוך והמשכנתאות של עובדי מוטורולה.
אך לא די בכך, גברת כהן נדרשת גם לממן מחצית מחברות ההזנק הישראליות, כך לפחות לדעת יהודה זיסאפל, יו"ר נשיאות איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה, שטען כי: "אם הממשלה לא תתערב מיד ותייצב את שער הדולר על 4.2 שקלים לפחות, צפויה סכנה ממשית לסגירת חצי מחברות הסטארט-אפ בישראל".
גם יאיר שמיר, יו"ר התעשיה האוירית, הגיש חשבון לגברת כהן: "אנו רוצים לתרום למדינה, אבל אי-אפשר להביא אותנו לידי הפסדים כל כך מהותיים", אמר והסביר כי התעשיה האוירית קנתה שירותים יקרים בארץ, שירותים שאותם יכולה הייתה לקנות בזול בחו"ל, וכעת, לנוכח הפסדיה, על אזרחי ישראל לסייע לה.
את המהלך המביש חתם נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, בפנייה לכינוס ישיבה דחופה במשרד האוצר עם כל הגורמים הנוגעים לשער הדולר. הגדיל לעשות יו"ר מכון הייצוא הישראלי, דוד ארצי, שאיים להוציא את מעסיקיו לחופשה: "אמרתי לממשלה ולבנק ישראל - צאו לחופשה שישה חודשים", והוסיף: "לא נעבור יותר לסדר היום, בשבועות הקרובים נעשה מעשה. לא אתן להרוס את המשק הנפלא הזה".
ישראל עברה שינויים כלכליים קיצוניים מאז היווסדה וקידמה את עקרונות החופש הכלכלי. הפתיחות הכלכלית איפשרה ליצרנים הישראלים לפרוץ לשווקים בינלאומיים ולהקים תעשיה טכנולוגית מתקדמת, אך נראה כי הפתיחות המחשבתית שביסוד הכלכלה החופשית לא הצליחה לחדור אל העסקנים המייצגים את התעשיה. אלו נותרו חמושים באותם עקרונות שעל פיהם נוהל המשק הריכוזי הסוציאליסטי, מנותקים וחפים מכל הבנה של העקרונות אשר איפשרו את קיומו של "המשק הנפלא הזה". במקום לשלוח את ממשלת ישראל לסיורים בעולם ולמסעות לימודים, כפי שהציע יו"ר מכון הייצוא (על חשבון מי? שוב גב' כהן?) - מוטב היה כי יפתחו את ספרי ההיסטוריה וילמדו על האומץ ועל היושרה שהופגנו במצב עקרוני דומה על-ידי תעשיין בשם לז'נדרה בתקופתו של לואי ה-14.
הייתה זו תקופה של שלטון עריצות טיפוסי, הנחשבת תקופה "מזהירה" בהיסטוריה הצרפתית, בזכות המלחמות הארוכות והמוצלחות שביססו את צרפת ככוח מוביל באירופה. כידוע, מלחמות עולות כסף, והמחסור בו הביא את צרפת למצב כרוני של משבר המלווה במיסוי גבוה. ז'אן-באטיסט קולבר, יועצו הנאמן של לואי, האמין שתקנות ממשלתיות יכולות לייצר שגשוג לאומי ושרווחי מס גבוהים יותר ניתן להשיג רק באמצעות "הצמיחה הכלכלית" של הארץ; לכן, הקדיש את עצמו לפיתוחו של "גידול כולל בעושר על-ידי עידוד התעשיה". העידוד כלל כפיית פיקוחים ממשלתיים ותקנות דקדקניות שחנקו את הפעילות העיסקית, והתוצאה הייתה כישלון עגום.
באחת ההזדמנויות כינס קולבר קבוצה של יצרנים ושאל אותם מה הוא יכול לעשות למען התעשיה (ולמען הגדלתה של גביית המיסים). תשובתו האמיצה של יצרן בשם לז'נדרה הייתה:"לסה-נו פר!" (הנח לנו לעשות). תשובה זאת הפכה להיות שמה הנרדף של השיטה הכלכלית הקפיטליסטית.
לאנשי העסקים הצרפתים במאה ה-17 היה כנראה יותר אומץ מאשר לעמיתיהם בישראל במאה ה-21, וגם הבנה טובה יותר בכלכלה. הם ידעו ש"עזרה" ממשלתית לעסקים היא הרסנית כמו רדיפה ממשלתית, ושהדרך היחידה בה יכולה הממשלה לעזור לשגשוג לאומי היא בהסרת ידיה. למרבה הצער, חלק מאנשי העסקים הישראלים מתקשים להבין אמת פשוטה זו ומעדיפים משטר פריבילגיות שייטיב עימם לטווח הקצר על חשבון משלמי המיסים והסתאבות המשק הישראלי.
התעשיינים הישראלים אינם זקוקים למיסוי ולניהול ממשלתי - הם זקוקים למשטר של חופש שישחרר את שוק האנרגיה, העבודה, התחבורה, התשתיות והמשאבים מצד אחד, ויקל בעול המיסוי מצד שני. אלו יאפשרו לאנרגיית המחשבה היצרנית לפרוץ לעולם עם מוצרים ושירותים חדשניים ותחרותיים שיעשירו גם אותם, וגם את כלל אזרחי ישראל.