"המפוזר מכפר מל"ל"

גם כאשר מעלים בפני ממשלת ישראל נושא חשוב ביותר, הדיון בה הופך להיות לבלתי רציני בעליל. כך היה בישיבת הממשלה ביום א', 13.9.09, עת עלתה לדיון הצעת החוק המטה לביטחון לאומי או המועצה לביטחון לאומי. כמקובל מזה שנים רבות, ההתנגדות לכינונה ופעילותה של מועצה לביטחון לאומי ראויה לשמה הייתה בולטת לעין. שר הביטחון הוא שהוביל את ההתנגדות, כפי שהוא מצוטט בכלי התקשורת. אם היה מתאים למישהו להתנגד, הרי שברק הוא האיש. וכך אמר: "עוד דיון ועוד ישיבה ועוד הערכה לא יפתרו את הבעיות שמולן מתמודדים. האם עוד דיון מטה במלחמה היה משנה משהו? בסוף יש מנהיגים ויש הנהגה. המל"ל צריך להיות גוף מייעץ, קבוצת מטה ותו לא. לא כל דבר שמגיע להכרעות ראש הממשלה צריך לעבור דרכו". בדיוק בנקודה זו באה לידי ביטוי התפיסה העקומה לא רק של ברק אלא של כל מנהיגי ישראל לדורותיהם. אין בישראל מטה מאוחד העוסק בביטחון לאומי, לא לפי ההגדרה המצומצמת של היבט צבאי, ולא בהיבט הרחב של המילה, היינו ראיית הביטחון הלאומי כמקשה אחת הכוללת בתוכה היבטים צבאיים, כלכליים, מדיניים ופוליטיים. במצב הנתון הזה, הרי שהגורם המרכזי המהווה משקל סגולי כמעט מוחלט בנושא ביטחון לאומי הוא הצבא, על זרועותיו העוסקות בנושאים אלה. ישנם אומנם מוסדות נוספים העוסקים בהיבטים ביטחוניים, אך משקלם קטן למדי. רק לפני שבוע ימים היינו עדים ל"תקלה" בלשכת ראש הממשלה כאשר אל ה"חזית" ה"מופגזת" נשלח, איך לא, שלישו של ראש הממשלה, איש צבא במדים אשר הופך להיות לדוברה של ממשלה. מצב יותר עקום מזה - אין. מלכתחילה, מאז כינון המל"ל בהחלטת ממשלה, היה ברור שסיכויי המועצה לביטחון לאומי בישראל להשפיע, קטנים ביותר, לאור העובדות המוכרות, דוגמת מאבקי הכוח והיוקרה בין גורמי הביטחון השונים ובמיוחד, לאור יחסי הגומלין בין הצבא לדרג הפוליטי, וכן חששם של המנהיגים לשמוט את הבלבדיות של קביעת הפרמטרים הביטחוניים הכוללים של הביטחון הלאומי. בדבריו בממשלה, ברק מבטא היטב את הלך הרוח במסדרונות השלטון והצבא. תהליך קבלת ההחלטות הוא פגום ולא מסודר, עד כדי כך ששרים מחליטים את החלטותיהם מבלי כל מידע ענייני שמוצג בפניהם. מחייבי המועצה לביטחון לאומי טוענים שבדיוק בגלל סיבה זו צריכה להימצא המועצה, היינו - בעבודה מקצועית ויסודית, שתוצג בפני הקברניטים לשם קבלת החלטות, תוך שהם מודעים היטב לחלופות השונות, לעלות ולתועלת שבכל החלטה, וכמו-כן לסיכונים השונים שיש בכל אחת מן החלופות המוצגות בפניהם. רק לפני ימים ספורים היינו עדים לפארסה ביטחונית. מה הייתה תלונתם של השרים? איננו יודעים דבר. וזה נכון, לכן אין בהם שום צורך ממשי. אם ה"שבעיה" היא המחליטה האולטימטיבית, מה הטעם במינויים של 23 שרים חסרי כל מעש?! המבנה השלטוני והתרבות הפוליטית בישראל מקשים מאוד על עבודה רצינית ומעמיקה בתחום של ביטחון לאומי. חלוקת משרדים ממשלתיים לפי מפתח פוליטי, סיעתי ומפלגתי, היעדר שיתוף פעולה וראייה לאומית וממלכתית כאחת, פזילה של הקברניטים אל עבר התועלת הפוליטית המיידית - כל אלה הופכים את המלאכה של ביטחון לאומי לבעייתית למדי, לעיתים אפילו מסוכנת. בדיקה של סדרי היום של הממשלות השונות ושל גורמי הביטחון האחרים העוסקים בכך מראה, בעליל, שהבעיות הגורליות ביותר של המדינה אינן נידונות כלל, ודאי שלא בדיוני עומק. תרבות השלטון בישראל מנציחה את האלתור בכל הקשור לתהליך קבלת ההחלטות. כאשר הנושאים החשובים בכל זאת עולים לדיון, הרי שהדיונים הם שטחיים ולא מעמיקים, לעיתים באיחור רב, ולעיתים כתוצאה של לחצים חיצוניים, או משום הידרדרות שלא משאירה כל ברירה אחרת. אין בישראל תרבות ביקורת ממוסדת, כך שכל ביקורת נתפסת כקנטרנות לשמה ולא כדבר שיש לקחת אותו בחשבון. ממד זה, יחד עם תרבות של "אני ואפסי עוד" מאוד מקשה על עבודה מסודרת בנושא ביטחון לאומי. בהקשר זה ראוי להזכיר את דברי פרופ' דרור, חבר ועדת וינוגרד, המופנים אל המנהיגים: "אתם דבקים בקונספציות מיושנות ומצויים על מטוטלת הנעה בין שיגעון גדלות שיגעון קטנות". רוצה לומר - שיהירותם של המנהיגים או העוסקים בביטחון לאומי, היא על גבול שיגעון הגדלות עד כדי שכל האחרים, שבאמת מומחים בתחום ופועלים ללא משוא פנים, נתפסים כאנשים קטנים ונפסדים, בעלי תפיסות פוליטיות מנוגדות שכל עניינם לנגח את הקברניטים. בתפיסתם זו, הרי שהעוסקים במלאכה, ודאי לא כולם, מתגלים במלוא קטנותם המקצועית ורדידותם האינטלקטואלית. המל"ל חייב לקבל את מעמדו הראוי כדי שפלא זה יקרה, על הפוליטיקאים וראשי מערכות הביטחון השונות להתעלות מעל השיקולים האינטרסנטיים שלהם. התקוות אינן ממש גדולות.