הסוגייה אשר הועלתה בעבר, לגבי ההחלטה באם כן או לא לגייס לתפקידים מסוכנים את בני משפחת השכול, עולה שוב, ואין לה כל בסיס מוסרי. אין גוף, ולטעמי גם לא האמהות, הזכאי לשלול מגברים או נשים צעירות את ההחלטה לגבי חייהם, או שאיפתם לגבי תפקידם בצבא.
בדרך כלל, אנשים המגדלים את ילדיהם שואפים להביאם לידי עצמאות מוחלטת, כולל עתידם בכל תחום מחייהם. לא ברור מדוע זה יוותר אדם צעיר על חלומו, על-מנת למנוע מאמו או משפחתו דאגה וכאב, אם יתרחשו חו"ח.
האם יהיה זה נבון יותר לגדל ילדים אשר לנצח ישארו ממורמרים ובתוכם כעס על כי שיקולי משפחתם הגבילו ומנעו מהם לחיות את חייהם כרצונם? האין בכך כפייה של רצון ההורים, העוקף בצורה בלתי מכובדת את רצונם של הצעירים לצאת אל דרכם העצמאית על סמך החלטתם הם?
אין לצבא, ובוודאי שלא לכנסת, כל זכות למנוע מאנשים צעירים (אך כבר לא ילדים) להחליט באופן עצמאי על דרכם, וגם אם הדבר היה עומד לפתחו של בג"צ, יש להניח כי ההחלטה הייתה נשארת בידי הצעירים.
יותר מכך, במידה ותתקבל החלטה לגבי המתגייסים הצעירים, לא מן הנמנע כי הם יפנו לבג"צ. האם זה ישפר את מצבם של ההורים? האם לא עשוי צעד כזה להוביל לקרע במשפחות? אין ספק - ההורים לא היו רוצים לגרום לקרע בינם לבין ילדיהם, אך כפייה מן הסוג הנרמז בימים האחרונים, הינה בלתי דמוקרטית ומפלה לרעה אנשים אשר הגורל כבר הכה בהם, בהילקח מהם מי מבני משפחתם, וכעת מנסים גם לגזול מהם נתח נכבד של חירותם בהתערבות לגבי עתידם.
דווקא בגיל בו הצעירים מגיעים אל סף העצמאות המחשבתית כמו זכות הצבעה בבחירות, נישואין, תחומי לימוד עתידיים ועוד ועוד, עומדת החברה הישראלית ומתלבטת לגבי שירותם הצבאי. במדינה בה מתחנך הילד החל מגיל צעיר על החובה להגן על המולדת ולנתינה, קשה לראות סתירה גדולה יותר מאשר המסר
של נאמנות למדינה לבין אפלייה לרעה של יתום, המבקש לממש את המסר עליו חונך, בדרכו שלו.
