יום הולדת לאסון אוסלו

ב-13.9.1993 עמדו על מדשאת הבית הלבן מנהיגי ישראל, רבין ופרס, נשיא ארה"ב קלינטון וראש ארגון הטרור פת"ח, יאסר ערפאת, המחזיק עד היום בשיא העולמי של רצח יהודים מאז היטלר. נלחצו ידיים ונחתם מסמך עקרונות לשלום בין ישראל לאש"ף - "הסכם אוסלו", שבעקבותיו הוכנסו לארץ ערפאת וממסד שלם של ארגוני הטרור. התקווה בישראל הייתה שההכרה, הכבוד ודריסת הרגל הטריטוריאלית, יובילו לשלום. הרש"פ תטפל בטרור במקומנו, "בלי בג"צ ובלי בצל"ם" אמר רבין ב-1994, ופסק ב-1995: "לא היו קטיושות על אשקלון מעזה, ולא יהיו"... אלא כפי ש"הימין המשיחי" הזהיר, התברר שהמהלך היה דומה לניסיון לתת לתנין נתח בשר, תוך ציפייה שהכרת התודה שלו תהפוך אותו לחתלתול. בשלב ראשון הוקמה הרשות הפלשתינית שקיבלה ריבונות ביריחו ובחבל עזה. כשנכנס ערפאת לראשונה לרצועה, החביא עימו במכונית מחבל מבוקש. היובש שממנו סבל הטרור נשבר, ושטחי יש"ע הוצפו בנשק. העיתונים היו מלאים בכתבות דביקות על השלום חוצה הגבולות הממשמש ובא, על מסילות רכבת בין ישראל לשכנותיה, על ניגוב חומוס בדמשק ונסיעה ברכב לחו"ל דרך לבנון, סוריה וטורקיה. שר החוץ, שמעון פרס, שבר שיאי פנטזיה כשפרסם ספר והתמוגג על "המזרח התיכון החדש". כשהעניינים השתבשו ובמקום שלום התפתח טרור חסר תקדים, הגדיר פרס את רשימת הנרצחים המתארכת כ"קורבנות השלום". והתקשורת? היא חיפתה על פרס ושותפיו, תמכה ב"תהליך" בכל כוחה, הסתירה ככל יכולתה את המפולת הביטחונית והביקורת, וניפחה כל פגישה עם המחבלים בחליפות כאילו היה מדובר בביאת המשיח. המשטרה שברה עצמות למפגיני הימין, השב"כ שתל פרובוקטורים באירגוני ימין כדי להכפישם, בחיפוי הפרקליטות והתקשורת. עד היום מואשם הימין בהנפת תמונתו של רבין במדי ס.ס., למרות שידוע שהיא הופצה לתקשורת ע"י סוכן השב"כ אבישי רביב. הקמת הרש"פ יצרה שטח הפקר שאיפשר את התעשרותם המהירה של המקורבים משני הצדדים. ההתמכרות לכסף הקל והמפוקפק של הביזנס עם האויב הובילה למצב שכסף ישראלי מימן את הטרור נגד ישראל. עוזרד לב, שהיה מעורב בכך, נחרד וחשף את הדברים בספר שכתב, "בתוך הכיס של הראיס", מסכת מזעזעת של "שלום", שחיתות ובגידה. ישראל מסרה שטחים, ספגה אבדות, הכניסה כרבע מיליון ערבים לארץ, שילמה מחירים כלכליים, ביטחוניים ומודיעיניים אדירים ויצרה במו ידיה חזית חדשה בלב הארץ. הסלחנות כלפי "התהליך" הובילה גם להשלמה נוכח גלי ענק של גניבות פלשתיניות של רכב, מחשבים, תרופות וציוד חקלאי. שנים מאוחר יותר, כשהרגישו בטוחים, חשפו ערפאת ופייסל חוסייני, חביב השמאל, כיצד שימשו הסכמי אוסלו כסוס טרויאני בניסיון ההשתלטות הערבית על כל הארץ. הכל התפוצץ בשנת 2000 בפיגועים עקובים מדם ע"י צבא הטרור הערבי שנבנה במשך 7 שנים, לקול תרועות השמאל. כ-1,500 ישראלים שילמו בחייהם על ההרפתקה הזויה. גלי הטרור נקטעו רק אחרי שצה"ל תפס מחדש שטחים ביו"ש, במבצע "חומת מגן" בשנת 2002, לאחר 130 נרצחים בפיגועים בחודש אחד. בניגוד לכל הסיסמאות, גילינו שה"שלום" משחית והורג ואילו ה"כיבוש" דווקא משקיט. לשיעור שקיבלנו היה מחיר מחריד, הבעיה היא שבכלל לא בטוח שלמדנו משהו.