תקוות רבות תלו הפלשתינים, הערבים והמוסלמים בנשיא האמריקני החדש ברק חוסיין אובמה בכל הקשור לפתרון הבעיה הפלשתינית, אך הנה אט אט מתבררת התמונה המדינית של המזרח התיכון שאותה מצייר ממשל אובמה ומתברר כי נכון לשעה זו, "אין שום חדש תחת השמש" מבחינת הפלשתינים.
ככל שמתבהרת התמונה כך גם מחלחלת לה ההכרה לתודעת הפלשתינים כי ציפיותיהם מממשל אובמה היו גבוהות מדי. השליחויות של השליח המיוחד ג'ורג' מיטשל למזרח התיכון לא יביאו, בניגוד לציפיות הראשונות של הפלשתינים, להקפאה מוחלטת של ההתנחלויות. נראה כי הבנייה במזרח ירושלים תמשך וכן גם בניית כ-3,000 יחידות דיור נוספות בשטחי יהודה ושומרון ובניית מקוואות ומוסדות ציבור. השחצנות הראשונית של הנשיא אובמה ואנשיו מתרסקת בהדרגה מול סלעי המציאות המזרח תיכונית.
ממשל אובמה נגרר לדיון עם ממשלת ישראל בפרטים הקטנים ביותר של פעולות ההתיישבות. הוא התחיל בדרישה של הנשיא האמריקני כפי שהגדירה אחד מיועציו כי "איננו רוצה לראות אפילו מערבל בטון אחד בהתנחלויות ביהודה ושומרון," ובסופו של דבר הבין כי הוא חייב להתפשר עם עמדות ישראל בעניין זה אחרת לא יצליח להתניע את התהליך המדיני במיוחד נוכח העובדה שמדינות ערב אינן ממהרות, בלשון המעטה, לעשות צעדי נורמליזציה לישראל בתמורה להקפאת ההתנחלויות.
ואילו במחנה הפלשתיני גוברים התסכול והאכזבה והתחושות כי ראש הממשלה נתניהו הצליח "לנצח", בסיבוב הזה, את הנשיא האמריקני החדש. ברשות הפלשתינית ציפו כי ממשל אובמה ילחץ על ישראל ויפעל לחדש את המשא-ומתן בין ישראל לפלשתינים על הסדר הקבע תוך קביעת לוחות זמנים לסיום המשא-ומתן, הסתמכות על החוק הבינלאומי והחלטות האו"ם והשתתפות בינלאומית פעילה במשא-ומתן שתביא לכיפוף עמדותיה של ישראל.
בפועל הדבר הזה לא קרה. לאחר הערכת מצב החליט הנשיא האמריקני להמשיך בקו של הסכמי אוסלו, מפת הדרכים ותהליך אנאפוליס; הוא הבין כי יהיה לו קשה מאוד לכופף את ישראל. ירידת הפופולריות של הנשיא אובמה בארצו מתחת לחמישים האחוזים, פעילות הלובי היהודי בגבעת הקפיטול ונאומו של אובמה לעולם הערבי והמוסלמי, הביאו להתעוררות תומכי ישראל בארצות הברית אשר דרשו מאובמה "לאזן" את יחסו לישראל. כך למד הנשיא הטרי את מגבלות כוחו.
המדיניות המוטעית של אובמה תביא אותו בסופו של דבר לעימות עם הרשות הפלשתינית או עם המדינות הערביות המתונות. כבר עכשיו מצטייר הנשיא האמריקני בעולם הערבי כנשיא חלש שלא הצליח לכפות על ישראל את תוכניותיו המדיניות. כמובן שמבחינת הערבים הוא עדיף עדיין מהנשיא בוש, אך הם מודאגים מאוד מהשחיקה בעמדותיו שהיו לטעם בתחילת דרכו כנשיא פרו פלשתיניות ופרו ערביות.
הערבים חוששים ש"התיאבון הישראלי יבוא עם האוכל" ואם בסופו של דבר תקבל ישראל כמה צעדי נורמליזציה ממדינות ערב תמורת הקפאה חלקית של ההתנחלויות, יגביר הדבר את הדרישות הישראליות במשא-ומתן.
פרשנים פלשתינים המנתחים את התמונה המדינית קובעים חד-משמעית כי הממשל החדש של אובמה נגרר ל"ניהול הסכסוך" במקום ל"פיתרון הסכסוך". לדעתם, התוצאה הסופית של המדיניות האמריקנית תהיה הגעה לפתרון שיהיה לשביעות רצונה של ישראל ולא לשביעות רצונם של הפלשתינים. בעולם הערבי כבר נשמעות קריאות לפלשתינים ולמדינות ערב "לסמוך רק על עצמם וכוחם" ולא על הממשל האמריקני. כל הסתמכות על גורמים זרים תביא רק למפח נפש.
אילו לקחים צריכה להפיק ישראל מהמצב הנוכחי?
ראשית אסור לממשלת נתניהו להשפיל את הפלשתינים ואת הערבים בפומבי ולהגיד להם כי ההימור שלהם היה מוטעה וכי הפסידו בקרב על הקפאת ההתנחלויות. הדבר הזה יפגע בכבודם ולא ישרת את המטרה. ישראל צריכה לטעון כי עשתה וויתורים כואבים למען השלום וכי על הפלשתינים והערבים להבין כי רק שמירה על עיקרון ההדדיות הידוע יכולה לקדם את השלום במזרח התיכון.
הלקח השני, שאיננו פחות חשוב מהראשון, הוא שצריך לגלות גמישות מדינית ופתיחות כלפי כל דרישה שבאה מהממשל האמריקני. אין אומר הדבר שהממשל הוא שיכתיב את מדיניות ממשלת ישראל, אולם אסור לשכוח את החשיבות העצומה שיש לתמיכת הממשל בישראל ובביטחונה. אין שום תועלת בעימות פומבי עם הממשל. ישראל צריכה להתנהל בגמישות מול ארצות הברית מבלי לוותר על צרכיה הביטחוניים.
אולם מה שחשוב יותר הוא לתכנן את הצעדים הבאים לקראת חידוש המשא-ומתן עם הפלשתינים. ברור לכולם שחידוש המשא-ומתן על הסדר הקבע הוא רק שאלה של זמן; בסופו של דבר תימצא הנוסחה שתאפשר אותו, וישראל חייבת מעכשיו לעמוד על עקרונותיה ולהבהיר לממשל האמריקני כי לא תוותר על האינטרסים הביטחוניים שלה במיוחד נוכח הפיצול בחברה הפלשתינית, שליטתו של ארגון החמאס על כל רצועת עזה והניסיונות שלו להשתלט גם על שטחי יהודה ושומרון.
השליח האמריקני המיוחד למזרח התיכון, ג'ורג' מיטשל, ביחד עם צוותו, כבר מכין את מתווה המשא-ומתן על הסדר הקבע בין ישראל לפלשתינים. כדי לעקוף את המחלוקת בין הצדדים לגבי השאלה מאיזו נקודה יחודש המשא-ומתן, מתכנן הממשל לקבוע כי חידוש המשא-ומתן יתבסס על הכרזה כי "המשא-ומתן מתחדש במגמה כי יימשך שנתיים ימים ובסוף תקופה זו תוקם מדינה פלשתינית". הכוונה האמריקנית והאירופית היא להכניס את ישראל למעין סד של משא-ומתן שמטרתו להביאה למצב של הגשת וויתורים חסרי תקדים בנושאים החשובים ביותר כמו ירושלים וסוגיית הפליטים.
לכן, הקרב האמיתי הוא על אופן ניהול המשא-ומתן עם הפלשתינים והניסיון להכתיב מראש את תוצאותיו לרעתה של ישראל. החשש הוא שממשל אובמה יתייצב במשא-ומתן הזה לצידם של הפלשתינים, ינסה לשחוק בהדרגה את מכתב הערבויות שנתן הנשיא בוש לישראל בעניין גושי ההתנחלויות ואי חזרתם של פליטים פלשתינים לתחומי מדינת ישראל, ויתעלם מהדרישות שהעלה ראש הממשלה ב"נאום בר-אילן" בדבר פירוזה של המדינה הפלשתינית.
לכן ישראל צריכה להתנגד בתוקף בשיחותיה הדיסקרטיות עם ממשל אובמה לניהול משא-ומתן בתנאים כאלה. היא חייבת להבהיר כי לא תהיה חזרה לקווי 67' וכי היא חייבת לשמור על "גבולות ברי הגנה". היא חייבת לדרוש שיהיה פירוז מלא של המדינה הפלשתינית העתידית, שכל הסכם קבע יהווה גם את סוף התביעות מישראל וקץ הסכסוך, ושהפלשתינים יכירו רשמית בישראל כמדינת הלאום היהודי.
זהו הקרב האמיתי של ממשלת נתניהו. היא צריכה להיערך אליו ביסודיות וברצינות מבלי לוותר על עקרונותיה. רק עמידה תקיפה על עמדות אלה תגרום לממשל אובמה להבין כי ישראל נחושה וכי היא לא תוותר על שום עיקרון שעלול לסכן את ביטחונה.