ראשית יובהר כי ערעור על החלטת שופט שלא לפסול את עצמו דינו להישמע בבית המשפט העליון.
ע"א 15/02
קוזטשי נגד פסיפס בע"מ, הוגש על החלטתה של שופטת בית משפט השלום ברמלה ז' בוסתן שלא לפסול את עצמה.
בעקבות התבטאויותיה של שופטת השלום ברמלה כי [לטענת המערער]
סיכויי זכייתו בדין קלושים, ולפיכך יינתן פסק דין נגדו, הוגשה בקשה לפסילת השופטת מלדון בתיק, בקשה שנדחתה על ידה; על החלטת הדחייה הוגש הערעור.
בית המשפט העליון קבע כי כדי להקים עילת פסלות, יש להצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, דבר שלא הוכח במקרה הנ"ל. התבטאויות מסוג זה של בית המשפט, בשלבים המוקדמים של ההליך, הן לגיטימיות בניסיונותיו של השופט להביא את הצדדים לדיון לידי פשרה ואינן בהכרח מלמדות על חשש להיעדר אובייקטיביות או למשוא פנים:
"המדובר הוא בעמדה לכאורה שהובעה בשלב מוקדם של ההליך, בטרם נשמעו ראיות בתיק, ואין בה כדי להעיד כי ננעל לבו של בית המשפט לפני טענות המערער או להצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".
ע"א 19/02
ניר נגד ד"ר הרשקו ואחרים, הוגש על החלטתו של השופט טל שחר מבית משפט השלום בתל אביב שלא לפסול את עצמו מלדון בתיק, וכאן המערער טען טענות קשות נגד השופט שבעטיין ביקש את הפסילה, ומשלא התקבלה, ערער על ההחלטה.
המערער טען כי
השופט שחר דחק בבא-כוחו לסיים את החקירה, התערב בשאלות שהציג, אמר לו כי הוא מאנפף, ושאל אותו מדוע הוא מתנהג כמו מסכן.
בדיון אחר - לפי המערער - השופט שחר
הרים את קולו כלפי בא-כוח המערער וצעק עליו: "צא מהאולם", "אתה חסר כל נימוס", "אתה עושה פרצופים", ועוד.
גם במקרה זה החליט הנשיא א' ברק כי לא הוכח שבית המשפט נקט במשוא פנים או שהתעורר חשש לכך; לא הוכח הקשר בין התבטאויותיו אלו של השופט, לבין החשש להמשך ניהול הדיון תוך העדפת צד לדיון.
גם במקרה זה מדובר בשלבים מוקדמים של המשפט, שבהם מטבע הדברים מנסה השופט לגרום לפשרה ועדיין אינו בקי בסוגיות לעומקן, וודאי שטרם חרץ דין.
אלא שבמקרה קיצוני זה, לא חסך בית המשפט העליון דברי ביקורת כלפי השופט קמא, ובפסק הדין כלולות התבטאויות המדברות בעד עצמן:
"...הגם שמקובלת עלי עמדת ב"כ המערער לפיה מן הראוי כי בית המשפט יימנע מחלק מההערות אותן הפנה כלפיו",
וכן:
"אפשר שראוי היה לנסח את הדברים בצורה שונה, ואפשר שמוטב יהיה אם הטונים בשיג ושיח בין ב"כ המערער לבין בית המשפט יונמכו".
עוד קבע בית המשפט כי בקשה לפסול שופט צריך להגיש סמוך לאירועים ללא דחיות.
בשולי הדברים אעיר כי אכן עמדת בית המשפט בשלבים המוקדמים אינה בהכרח מעידה על פסק הדין, וכל כולה מטרתה בדרך כלל להניע את הצדדים לדיון זה לקראת זה לשם גיבוש פשרה שתמנע מבית המשפט דיונים והחלטות. בע"א 38/90-25
אברהם אלברט ואחרים נגד שיכון ופיתוח לישראל בע"מ ואחרים, בית המשפט המחוזי בחיפה [פורסם בספר "תכנון דירה כחוק" מאת א' בן עזרא בהוצאת "בורסי"], צוות שופטי הערעור [השופטים: י' מרגלית, מ' סלוצקי, ח' אריאל] לחצו על ב"כ המערערים עו"ד אלי הכהן להסכים לפשרה, ומשסרב, ניתן בתיק זה פסק דין מהותי בערך כספי גבוה פי 10 [!] מהצעת הפשרה של בית המשפט, זאת אף זאת, פסק דין זה מהווה אבן יסוד בתחום ליקויי הבנייה וזכויות דיירים.
ראוי לסיים נושא זה בחיבור המתאר אירוע של פסילת שופט, מתוך הספר"תבונת העדות" מאת א' בן עזרא בהוצאת "שי":
פסילת שופט
האירוע התנהל באולם בית המשפט בחדרה. מדובר בתביעת דיירים שונים מנווה הברון בזכרון יעקב, נגד חברות הבנייה משה"ב וברמ"ז. עורכי הדין של החברות הנ"ל קיימו דיון בלתי פורמאלי עם השופט קבל עם ועדה, שכן אולם המשפטים היה גדוש, ובין הנוכחים היו גם אנוכי,
ועורך-דין צעיר ממשרדו של עו"ד א' מרגלית - שייצג את התובעים.
השופט, וכנראה שגם עורכי הדין של הנתבעות, לא שמו ליבם לנוכחותנו באולם, שלא התבלטה. וכך, כאילו בינם לבין עצמם בחדרי חדרים, התלוצצו עוה"ד של הנתבעות עם השופט, "על חשבון" רצינות התביעה ובכללה מהימנות חוות הדעת המקצועיות שנערכו על ידי, מעשה שלא הוסיף כבוד ויקר לתביעה. במסגרת השיח הבלתי פורמאלי הנ"ל, התבטא גם השופט והביע דעתו נגד התביעה ונגד חוות הדעת.
הדבר חרה לי מכמה סיבות:
א. הנושא לגופו טרם נשמע בתיק זה, ולא הייתה כל הצדקה להביע עמדה כה מוקדם, מה גם שמבחינה מקצועית נעשתה על-ידי עבודה יסודית ורצינית.
ב. נפגעתי מהזלזול.
ג. היה בכך משום הלבנת פנים ברבים, כי היו באולם אנשים רבים, ביניהם לקוחותיי.
לפיכך, ביקשתי מעורך הדין לצאת עמי להפסקה קצרה, והעליתי הצעה כי יבקש מהשופט לפסול את עצמו מלדון בתביעה. תחילה עורך הדין דחה הצעה זו, בטענה שאם לא ייפסל, אזי צפוי שיתנכל לנו, והציע להתייעץ טלפונית עם בעל המשרד עבורו עבד, עורך הדין המנוסה אהרון מרגלית. משלא נוצר קשר טלפוני, והזמן דחק (שכן לא היה טעם רב לבקש פסילה כעבור זמן, נוכח התפזרות הקהל וצמצום האפקט של בקשה מעין זו), הוחלט כי עורך הדין ייכנס עמי חזרה לאולם בית המשפט ויבקש מכב' השופט כי יפסול את עצמו מיד, בעוד כל הנוכחים ששמעו את דברי הלעג - עדיין באולם.
וכך היה: נכנס עורך הדין, בחור ערבי צעיר וחדש במקצוע, ואמר בלשון רפה ובטון שקט - דברים כדרבנות, בערך כך:
"כבוד השופט, יש לי משהו לבקש בתיק זה, הפתוח לפניך".
"מי אדוני"? - שאל השופט.
"אני מייצג את הדיירים התובעים, ונמצא כאן עמי גם המהנדס בן-עזרא שנתן חוות דעת מקצועיות בתיק, וכל מה שאני רוצה להגיד זה..."
"רגע, זו בקשה אז צריך לרשום" - העיר השופט.
"אכן כך, בקשתי היא כי כבודו יפסול את עצמו מלדון בתיק".
דממה השתררה באולם.
הבעת פניו של השופט העידה בו על הפתעה מוחלטת ועל רצינות רבה. עורכי הדין ניסו להיאחז באווירה הקלילה והמבודחת שאפפה את האולם לפני כן, אך השופט היה חמור סבר, דבר שביטל כל אפשרות של קלות דעת.
נימוקי בקשת הפסילה היו ברורים ופשוטים, ונוסחו בערך כך:
"כב' השופט הביע דעה ועמדה בתיק זה בנוכחות התובעים, בא-כוחם, והמומחה שמונה על ידם בתיק זה. העמדה של השופט אינה לטובת התובעים, אם נשתמש בלשון המעטה. הצדק צריך שייראה, ולא רק שייעשה. במצב שנוצר, מרשיי אינם נותנים אמון בבית המשפט ומבקשים שכבוד השופט יפסול את עצמו מלדון בתיק זה".
עורכי הדין של הנתבעות, נימקו באריכות מדוע אין כל צורך בפסילה.
השופט פסל את עצמו מלדון בתיק זה.
מיד לאחר מכן, התייעצתי עם עורך הדין ויחדיו ניסחנו בו במקום בקשה המתבססת על החלטת הפסילה, והיא, שהשופט יפסול את עצמו מלדון גם בתיקים נוספים, אחרים, אשר גם בהם חיוויתי את דעתי המקצועית בנסיבות מקבילות, והשופט פסל את עצמו מלדון גם בתיקים הנוספים.
לעד מומחה אין מעמד וזכות להתערב בחלק ניכר מההליכים המשפטיים, אף כשהם נוגעים למהימנותו ולמומחיותו. זהו תפקיד של עורך הדין. במקרה הנדון, נמנע ניהול דיונים אצל שופט שזלזל במומחה, והדבר נעשה רק דרך פעולה משפטית שננקטה על-ידי עורך הדין, אשר בה המומחה לא היה כלל צד.
מסקנה
כעד, היה ערני לכל מה שקורה בין כותלי בית המשפט, והיה מעורב בהליכים בבית המשפט ככל האפשר. לשם כך היעזר בעורך הדין שהזמין אותך לעדות, או שהזמין ממך ייעוץ כמומחה.