שירת האזינו מתקשרת באופן מופלא לכתוב בסוף פרשת וילך "כיתבו לכם את השירה הזאת", שבו התורה עולה מדרגה פיוטית ונקראת שירה. מדוע נקשרו לתורה כתרים של שירה? אומנם הטקסט המקראי הוא בהחלט טקסט ספרותי ממדרגה ראשונה, המשמש מקור השראה לסופרים ולמשוררים, אך ברור שלא זאת מטרת התורה, המהווה בראש ובראשונה טקסט אלוקי מקודש. לא בגלל הלשון והאמצעים הספרותיים מכוּנה התורה שירה. הסיבות הן מהותיות, הקשורות למהות התורה.
עִם שיר בלב
מה הם המאפיינים של שירה? בניגוד לפרוזה, המציינת את חיי השגרה האפורים, השירה מצביעה על חידוש, על תופעה חגיגית בלתי שגרתית הנושאת עימה משב רוח מרענן ומשיב נפש. הוא הדין לתורה, שהיא חלק בלתי נפרד מאורח חייו של היהודי, אך ייחודה הוא בכך, שהיא נותנת לאדם את ההזדמנות להתחדש מדי יום במצוות. כבר הצבענו על כך כי מצווה היא, בתפיסה הפרשנית של חב"ד, מלשון חיבור (צוותא), המחברת את האדם אל פנימיותו ואל מהות נשמתו. משום כך התורה אומרת: "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווךָ היום". להתחבר אל עצמך כל יום מחדש באמצעות המצוות המופלאות, המכניסות חידוש ורעננות לחיי השגרה, מעשירות אותם ותורמות (בדומה למשקולות) לפיתוח האישיות וגיבוש הזהות העצמית. דוד המלך גילה לנו את הסוד, כיצד אפשר להיות דייר ואורח בעת ובעונה אחת בבית ה', בפסוק המאַלף בתהילים: "שִבתי בבית ה' כל ימי חיי" - המשַקף את הסטטוס של דייר, ועם זאת "לחזות בנועם ה' ולבַקר בהיכלו" - המשקף את הסטטוס של אורֵח. הסוד טמון בשירה, בהתחדשות היומיומית במצוות התורה.
ואכן, מאפיין נוסף של השירה הוא הממד החווייתי. מעֵבר לכך, השירה משקפת את הצורך העמוק ביותר של האדם לביטוי ולמימוש עצמי. אכן התורה, כפי שציינו, היא כלי להַעֲצָמָה ולהגשמה אישית. המצוות מבטאות את הצורך הפנימי ביותר של האדם להתחבר אל נשמתו ואל בוראו, ונותנות לשאיפה זו ביטוי מעשי בחיי היומיום.
הביטוי האימננטי של השירה הופך אותה להֶכְרֵחַ קיומי מבחינה נפשית. הוגי שירה כבר הצביעו על שיר טוב, המוּנָע על-ידי הצורך לחיות במקום למות. הגדרה זו משקפת את חיוניות השיר, כסוג של החייאה מנטאלית של האדם. את התחושה הזאת היטיבו לבטא חז"ל באימרה: "הוי כל צמֵא לכו למים. מה מים חיים לעולם, אף תורה חיים לעולם". חיוניות, התחדשות, התרעננות וחירות אישית - תכונות אלה תורמות המצוות לאדם ומביאות אליו את טעם החיים.
ניגון של סבא
עד כאן התייחסנו אל שירת התורה במשמעותה הלירית (poetry). אך לשירה גם מובן מוסיקלי (song). משמעות זו מדגישה אף היא את הממד החווייתי של התורה בחיי האדם. דורנו הוא דור חווייתי, הנוטה להתחבר אל יהדותו דרך הרגש, כפי שהצביעה החסידוּת. המוזיקה היא הביטוי הרגשי המובהק ביותר של האדם. בדורנו, כפרודיה על השיר המפורסם של אלתרמן, ניתן לומר: עוד חוזר הניגון היהודי שזנחנו לשווא בדורות האחרונים. הטרנד של המוזיקה היהודית, שנחשפנו לו בימינו, הביא עימו שלל של דיסקים ושירים מן המקורות במגוון סגנונות מחזנות ופיוט, דרך שירי נשמה ועד שירים בסגנון הפופ והראפ. דרך המוזיקה מתחברים רבים אל המסורת היהודית, ומחדשים את המורשת של ניגוני סבא, המובילה לא פעם להתחברות אל המצוות ואל פנימיות התורה, שאותה הם חווים כניגון של החיים. "שְׁאַל אביךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ ויאמרו לָךְ" מעידה הפרשה על הקאמבק של השיבה למקורות, והשאיבה מאוצר חכמינו בחיי המעשה והמצוות, האופיינית לדורנו. מחדשים את הניגון המתוק של הגמרא ותרגומו בקיום התורה.
בין קשב להאזנה
המפתח לפרשה, ולקיום התורה כולה, טמון בפסוק הראשון של הפרשה: "הַאזינו השמים וַאֲדַבֵּרָה, וְתשמע הארץ אִמְרֵי פי".
כיצד נחשפים לניגון? ישנן שלוש דרגות בשמיעה. הראשונה היא השמיעה החושית, ברמה הסנסואלית, השמיעה הפאסיבית באוזן בלבד. השנייה היא השמיעה ברמה התפיסתית בתודעה (mind). זוהי דומני דרגת הקֶשב האקטיבי, כאשר הדברים הנשמעים נקלטים בתפיסתנו. הדרגה השלישית הדינמית הגבוהה ביותר היא ההאזנה, ההפנמה של הדברים, כשהתפיסה הופכת לתובנה שכלית, ומבחינה רגשית למנגינה, לזרימה פנימית.
מעֵבר לפירוש הקלאסי, שהשמיים והארץ הנצחיים הם עדות לקיום התורה הנצחית, הרי מבחינה סמלית כשמדובר בעניינים ארציים, נאמרת דרגת השמיעה השטחית ביותר - השמיעה הסנסואלית, החושית, החיצונית. לגבי נושאים גשמיים, לצורך התפקוד המעשי ברמה הפרקטית, יש צורך להפעיל את השמיעה החיצונית בלבד, ללא קשב והפנמה. משום כך גם האמירה היא חיצונית בפה בלבד. התרבות הנהנתנית, המזרחית והמערבית - וַיִּשְׁמַן ישורון וַיִּבְעַט - לא ממחוזותינו היא.
לעומת זאת, בנושאים רוחניים, שמיימיים, לא די בשמיעה בלבד. התהליך הוא דינמי. יש צורך בקליטת הדברים ובהפנמתם, בקשב, בריכוז ובהאזנה פנימה נקנים דברי תורה ותרגומם למצוות. משום כך נדרש כאן כוח הדיבור, המשקף את צלם אלוקים, והחיבור לקדושת הבורא. זהו הנשק הייחודי של העם היהודי - הקול קול יעקב, המתבטא בתפילה ובלימוד תורה, באמונה ובקיום מצוות. "האמנתי כי אדבר", אמר נעים זמירות ישראל. דרך הדיבור, בתהליך הקֶשב לדברי תורה, קליטתם והפנמתם, מגיעים לאמונה ולקיום מצוות. ניגון התורה הופך למנגינה הפנימית של חיינו.
קידוש החיים
עם זאת, כדאי לשים לב שהתורה כורכת את השמים, המסמלים את המצוות ואת הארץ, המסמלת את החיים הגשמיים, בפסוק אחד. מדוע? כדי להצביע על גישת היהדות, אשר בניגוד לדתות אחרות שוללת את הנזירוּת מן החיים, ודוגלת בשילוב הרוחניות בחיים החומריים ובקידושם על-ידי המצוות. על הנזיר להביא קורבן, כי בתפיסה היהודית הנזירות היא חטא. את האכילה מקדשים על-ידי ברכות (מעֵבר לאמירת תודה, לה' כמובן - לפחות כמו זו הנאמרת לאדם על כיבוד - הברכה עוצרת את התאווה הראשונית של יצר הזלילה ומרסנת אותה), את הזוגיות על-ידי קידושין וטהרת המשפחה, ואת חיי הבהמיות על-ידי הלכות כשרות.
מול מגוון האסטרטגיות והטקטיקות של היצר המפתה, המציג את עצמו כידיד של האדם, אשר גואל אותו מקורי השינה כדי שלא יקום לתפילה למשל - בניסיונותיו הבלתי נלאים ללכוד את ה'קורבן' ברשתו - אנו מנטרלים את היצר ומשתקים אותו ברגע הראשון שהוא המכריע. את תאוות הזלילה כאמור מרסנים על-ידי הברכה, את קורי השינה מנערים בתפילת 'מודה אני' במיטה וכך הלאה. את ה'סוּר מרע' אנו מקדשים על-ידי 'עֲשֵׂה טוב', מצוות התורה. מעט מאור התורה, כדברי חז"ל, דוחה הרבה מן החושך.
כיצד להיגמל מהרגלים וממידות רעות? הרמב"ם מצביע על טכניקה שיטתית, להתמקד בתיקון מידה אחת, בהדרגתיות, במשך ארבעים יום.
דרך אחרת לגמילה היא על-ידי התבוננות בשמים, בגדולת הבורא, והאזנה להם. "שאו מרום עיניכם", אומר הנביא, "וראו מי ברא אלה". ההתבוננות והריכוז בנפלאות הבריאה, מטֶבע הדברים מגמדת את הצרכים החומריים, ומעמידה אותם בפרופורציות הנכונות.
שירת התוכחה
פרשת האזינו כוללת בתוכה תוכחות רבות. למרות זאת היא קרויה שירה. בתפיסה הכוללנית, שעליה מצביע רבי נחמן מברסלב - ואשר מונחת ביסוד תורתנו הקדושה - הנפילה היא תמיד מנוף לצמיחה (גם בגישה חיובית בונה זו הקדימה התורה באלפי שנים את הפסיכולוגיה המודרנית). יש לזכור, כי כמו בחיים הפיסיים, שבלי מחלות לא היינו מכירים בערך הבריאות, ובלי העוני לא היינו מעריכים את הפרנסה - כך גם בתחום הרוחני. חוויות והתנסויות שליליות מביאות להכרת הטוב. איך אמר רבי נחמן מברסלב? כשם שאתה מאמין שאפשר לקלקל, כך תאמין שאפשר לתקן.
לקראת שבת תשובה, שחלה השבת, נסיים באנקדוטה קטנה מפי רבי ישראל סלנט. פעם אחת, בעיצומו של חורף סגרירי, בחצות לילה, בעוד בני העיירה היהודית נמים את שנתם - ראה רבי ישראל, שחזר כמנהגו מבית המדרש, אור דולק מנצנץ מאחד הבתים. ניגש הרב לראות מי עדיין לא ישן בקור העז הזה בחשכת הלילה, כשגשמים עזים ניתכים ארצה. לתדהמתו הרבה מצא את הסנדלר, כשהוא רכון על הסדן ומתקן נעליים. "בשעה כה מאוחרת אתה עדיין עובד?" - תמה הרב. "כן", השיב הסנדלר, "כל זמן שהנר דולק, עוד אפשר לתקן". אם כך, אמר הרב שלמד לקח חשוב מאותו סנדלר, כל עוד שהנשמה מאירה ודולקת, עדיין אפשר לתקן. לעולם לא מאוחר מדי.
בברכת גמר חתימה טובה ושבת שלום.
