בגיליון יום הכיפורים של ידיעות אחרונות אנו מוצאים היום ראיון עם השופט בדימוס
אליהו וינוגרד, יושב-ראש ועדת החקירה של מלחמת לבנון האחרונה. ומה אומר שם כבודו: "אני מצטער שהסכמתי לעמוד בראש הוועדה הזו... למה הייתי צריך להיות נושא לכל מחול השדים הזה סביב הוועדה".
חמה הדבר דומה: לכך שמחר יקום ראש הממשלה ויגיד: "צר לי שהסכמתי לעמוד בראש המדינה, מי צריך את כל הבלאגן הזה עם אירן". או יקום שר הביטחון ויאמר: "מי צריך את משרד הביטחון, הרבה יותר טוב לבלות על חוף הים מאשר לשבת עם אבו מאזן במעברים". ואפילו
אהוד אולמרט לא נשמע כאומר: "מה הייתי צריך את כל הצרמוניה הזו עם וינוגרד, הרבה יותר טוב לולא הגשתי מועמדותי לראשות הממשלה".
אולמרט בחר להיות ראש ממשלה, לטוב ולרע, כשלונו, לא מתיר לו לבוא וליילל לנו בדמעות תנין, כי הוא מצטער על החלטתו. את הצער האישי שלו אנא יחלוק אם חבריו ועם משפחתו, וכך הוא כנראה גם עושה.
מר וינוגרד היקר. למשמע דבריך, אני מצר על כך שבחרו בך להיות יושב-ראש הוועדה. אינך מתאים ומעולם לא התאמת (ואני מייד מבקש סליחה כי ערב יום הכיפורים היום), ואני מאוד מאוד רוצה לנמק.
איש ציבור, במסגרת תפקידו, הוא מעין נכס של הציבור, וכל מסגרת הנימוקים שלו לכאן או לכאן, חייבת להיות על-פי אינטרס הציבור. ממש כמו ששר האוצר לא יכול לקבוע את מדיניות המיסים על-פי גובה מינוס חשבון הבנק האישי שלו. הנימוק בו מנמק אתה את הסתייגותך מהחלטתך לקבל את ניהול הוועדה הוא פסול מכמה עיקרים:
1) אינני מתווכח עם הרגשתך, אני קובל על המניעים הפסולים אותם אתה מציג כבסיס להרגשתך.
2) אתה מתאר מניע אישי, פסול. אתה חייב היית, וחייב עדיין, לציין מניעים ציבוריים הנמצאים במוקד עבודת הוועדה.
3) אתה מציג לנו כאילו אתה בפועל חסר שיקול דעת. מחול השדים סביב הוועדה היה צפוי מאוד מראש, ואתה, כמו אולמרט, לא נתת לעצמך להתבלבל מהעובדות הידועות משכבר בימים, ורק כשנכשלת, הוצאת איזה שליף חבוט על מחול השדים.
4) התירוץ בו השתמשת לתירוץ אכזבתך, לדעתי, איננו אמת, ולפחות אינו כל האמת. בשורה התחתונה הוועדה נכשלה כישלון חרוץ, אתה יודע על כך, בכותרת המשנה של הראיון כתוב: "אולמרט שלא הסיק מסקנות, דן חלוץ שסירב לקחת את האשמה, האלופים ששתקו במלחמה וגמגמו אחריה", אז האם אתה מצטער בגלל מחול השדים? או אולי אתה מצטער בגלל המניעים של מחול השדים שהם לדעתי שלושה (עיקריים):
- הניסיונות של השלטון (הממשלה, גורמים פוליטיים ואחרים שהופעלו על ידה, צה"ל, הפרקליטות הצבאית דרך הסניגוריה הצבאית ובית המשפט העליון) לקעקע את עבודת הוועדה.
- כניעת הוועדה ללחצים שהופעלו עליה, תוך שהיא מאבדת כל הזדמנות לתקן את מחדלי ההנהגה ופיקוד הצבא בכל הקשור לסמכויותיה.
- כשלון מוחלט של עבודת הוועדה (כשל תמורה מוחלט לציבור).
5) אם הוועדה הייתה מצליחה בתפקידה, ומסקנותיה היו מיושמות, וכל המערכת הייתה נכנסת למהלך מואץ של שיקום - האם גם אז היית מצטער? לא ולא. אז מה הקשר למחול???
6) היה לך די זמן להתחרט כמו שצריך טרם הגשת את הדוח הסופי. בכל רגע מרגעי עבודתה של הוועדה, מהרגע בו החלה ההתערבות החיצונית הבוטה והפסולה בעבודתה (ולדעתי מעורבות זו התחילה ערב פרסום דוח הביניים, כאשר הוגשה עתירה לבג"צ של ח"כ גלאון ממר"צ בנוגע למועד פרסום העדויות), היה ברור שכל המערכת השלטונית מתייחסת לוועדה כאל גוף שקיימת חובה לסכלו, הסימנים היו עוד טרם התחילה הוועדה בעבודתה, כאשר בית המשפט העליון אישר בגמגום רב, ועל חודו של קול את מינויה (ארבעה נגד שלושה).
7) ובכל הזמן הזה, כאשר מרגע לרגע מתברר שצריכים ביצים של שור על-מנת לנצח עם הוועדה הזו, וככל שנכחת לדעת שאינך עומד בנטל הפוליטי והלא ענייני הזה, היית צריך להחזיר את המפתחות וללכת הביתה לפני שאתה מסיים את העבודה ומשאיר אותנו עם כל הלכלוך השלטוני לשנים.
8) אינני יודע מה היו המניעים של בית המשפט העליון, בהתנהגותו המחפירה וחסרת התקדים בכל הקשור בדיונים בבג"צ בעניין הוועדה. כל הדיונים האלה היו דיונים אסורים בסטטוס מובהק של "עתירה מוקדמת" (העתירה טרם עבר השלב הפורמאלי בו אמרה הוועדה את דבריה, הדיונים. בבג"צ לא בחנו את החלטותיה הפורמאליות של הוועדה, אלא בפועל קבעו לוועדה מה להחליט פורמאלית), וזאת כאשר הוועדה היא גוף מעין שיפוטי (שהוא סטטוס המוכר בפסיקה כגוף אמין אשר אסור במיוחד להתערב בעבודתו, טרם הבשילה לשלביה הפורמאליים, כמו שאין התערבות בהתנהלות בית משפט אלא לאחר קבלת החלטה ובמסגרת ערעור על ההחלטה), עם אנשים משורה הראשונה, במשפט, במשק, באקדמיה. ולכן, גם על-פי החוק וגם על-פי ההיגיון הבריא, מדובר בגוף האחרון בו יתערב הבג"צ ברגל גסה. סברה "קלה" של הכאוס שהשליט הבג"צ בוועדת וינוגרד, היא סברת התחרות. בית המשפט העליון ציפה שהוועדה תוקם על-פי חוק ועדת חקירה ממלכתית, כלומר שאת הוועדה תמנה נשיאת בית המשפט העליון (וככל הנראה גם תעמוד בראשה), ומשלא כך נקבע, ועל-אף שבית המשפט העליון הסכים בדוחק להקמתה, הרי שמשיך לשמור לה טינה, לתעב את עבודתה, ולכן הפריע לה. אך זוהי כמובן רק סברה המקלה עם בית המשפט העליון, כאילו גם הוא פעל במקרה זה ממניעים אישיים ואגואיסטיים של חבריו, באשר התזות האחרות הן הרבה יותר מכאיבות, ומעלות תמיהה.
9) והסימן העיקרי אשר עמד אל מול עיניך ואל מול פני הוועדה, היה ההתערבות הבלתי לגיטימית של צה"ל, הפרקליטות הצבאית, באמצעות הסניגוריה הצבאית, באמצעות עו"ד שגויס למילואים על-מנת להגן לכאורה על חיילי צה"ל. הוועדה לא האמין לו שבא להגן על חיילי צה"ל. בית המשפט פקפק בעובדה שבא לייצג את קציני צה"ל. והאמת היא שאותו עורך דין, יוסי בנקל, הוא שותפו למשרד של עו"ד יורם ראב"ד. ראב"ד חבר בפורום החווה, ממקימי קדימה, אדם שמתחילת חזרתו של שרון לממשלה ועד עצם היום זה פעיל בצמרת התנועה. ואין כל מסקנה אחרת אלא להסיק שעו"ד בנקל ייצג בוועדה את מפלגת קדימה, את ראש הממשלה, את שרת החוץ, את
יורם טורבוביץ' (כולם חברי פורום החווה), את כל מי שידע שהוועדה עלולה להשחיל אותו – ולא רצה להיראות בציבור כאילו הוא זה שעותר, ובפועל שיתפת פעולה, במקום להראות לכולם מאיפה משתין הדג, או להרים ידיים בשלב הנכון וללכת הביתה.
10) הקשר הכואב בין קדימה לבין הסניגוריה הצבאית עובר דרך נקודה תמוהה נוספת, שר הביטחון, עוד גורם שחייב היה לחשוש מהוועדה, שהוא זה שוודאי חיבר בין מפלגת השלטון, לבין הסניגוריה הצבאית, לצורך הריסת עבודתה של ועדת וינוגרד – ועל-מנת להציל את ישבנו האישי, תוך הקרבת כלל הציבור בישראל.
11) וגם לקחת לך עורך דין, עורך דין, צבי אגמון מירושלים אשר הרקע העיקרי והמרבי שלו הוא בתחום ההגבלים העסקיים. ובתור מומחה הגבלים עסקיים הוא מסתובב במסדרונות השלטון ומסתופף בהם, ויש לו קשרים ענפים עם הממונים על ההגבלים העסקיים לדורותיהם, אשר הבולט שבהם הוא עו"ד יורם טורבוביץ', מנהל לשכת ראש הממשלה באותו עת ומבכירי העדים בוועדה, איך לא ראית שזה לא ראוי? מדוע לא בחרת עורך דין מתחום תאונות הדרכים, כי מלחמת לבנון נראית הרבה יותר תאונת דרכים המונית מאשר מאשר בעיה עסקית של הגבלים עסקיים.
12) ו
אברהם פורז, שעתר נגד הוועדה באמצעות המשקשק הראשי, עו"ד כספי, אשר "קיבל על הראש" מכולם ונעלם כלא היה כאשר הוחלף על-ידי הסניגוריה הצבאית, ועו"ד בנקל, שותפו של עו"ד ראב"ד, ממייסדי קדימה ומאבני היסוד שלה.
13) ובית המשפט העליון, אשר פרסתי בפניו, במהלך אחד הדיונים, את המסכת הרופפת והמסוכנת האופפת את הייצוג המשפטי בוועדה (בשני הצדדים) וכל מה שהיה לנשיאה לומר אז היה כי עבדך, אשר מקדיש חלק מזמנו לציבור, ובורח מפרסום כמו מאש, מחפש פרסום.
14) למה לא קמת אז, וינוגרד, מדוע לא התפטרת בזמן? מדוע החלטת להיכנע לכל הכוחות האלה? כי הרי לו היית מתפטר, הייתה נשארת באוויר רק אמירה אחת, אמירה נוקבת וחד-משמעית, אמירתו של דוח הביניים, וגם אם לא חשבת על כך, כתבתי לך, יעצתי לך כך לעשות, בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה.
אז מר וינוגרד היקר, ראינו עין בעין סרט, אתה אולי נרדמת מדי פעם, אך אני צעיר יותר, הייתי ערני מאוד, בכל שלב בו סברתי שהפסדת קטע חשוב, כתבתי לך ודיווחתי לך בפרטים.
הציבור אולי קורא את הפרטים האלה בפעם הראשונה, אבל אתה גם היית בסרט וגם קיבלת סיכומים מפורטים. ועכשיו, אחרי שבישלת את העיסה הזו, אתה מצטער שהתחלת? אתה לא מתבייש???
אנחנו הציבור, אנחנו אולי צריכים להצטער על שהתחלת, על כך שלא סיפרת לנו מראש שאתה חלש מאוד ושלא תוכל לסיים, או שלא הפסקת בכל שלב שבו נוכחת שזה המצב. ואתה צריך להכות על חטא רק על דבר אחד, על הכישלון החרוץ, כמו הכישלון של אולמרט והממשלה (שהתחילו רע מאוד וגמרו סביר), כמו הכישלון של הרמטכ"ל והפיקוד העליון (שהתחילו גרוע וסיימו עוד יותר גרוע) - כן הכישלון האישי שלך ושל הוועדה שעמדת בראשה (התחלת מצוין וסיימת מתחת לכל ביקורת, עם תרומה שיורית מאוד שלילית, תוך אובדן רבתי של ההישגים בשלבי ההתחלה, ותוך שאתה תופס מקום של כבוד בליגת הכשלונרים של המלחמה הזו.
