לפני שנה וחצי יצא לאור "זעקי ארץ מושחתת" של אריה אבנרי. הספר מציג את מערכת המשפט ככלי ריק ככל שהדברים נוגעים לאכיפת שלטון החוק על פוליטיקאים ועל ברוני הכסף. אם סדק הספר את תדמיתו של אהרן ברק כ"מר שלטון החוק", בא ספרו של
יורם שדה: "
התחתונים" ולא מותיר בה אבן על אבן.
ספרו של אבנרי נקרא כנהמת לב שבור על כשלון מערכת המשפט בבואה לשפוט את ריב הציבור עם שועי הארץ. ספרו של שדה משלים את התמונה, והיא מבעיתה: על-פיו מערכת המשפט משותקת גם בבואה לשפוט את ריב האזרח עם רעהו.
אהרן ברק טען פעם ש"מלוא כל הארץ משפט, כמים לים מכסים", ובאים שני אלה ומוכיחים לנו שכולנו טובעים בים הזה ושרק מערכת המשפט צפה מעליו.
שדה עצמו מציג את ספרו כמינורי וכהולך בקטנות: לכאורה הומורסקה העוסקת בתלאותיו של האזרח הקטן בנבכי מערכת המשפט. אלא שרק לכאורה, מפני שככל שתעמיק בקריאה תשקע יותר ויותר לתוך אותה בעתה קפקאית שהייתה מנת חלקך כאשר קראת את "זעקי ארץ מושחתת": מכה בך התובנה ש"ליית דין וליית דיין" איננו רק מאפיין של המימשק בין ההון לשלטון, אלא גם מנת חלקו של כל הנזקק למערכת בתי המשפט בכל אותם ריבואות העניינים היומיומיים שאינם הרי גורל, ולכן אינם מעניינים את התקשורת.
כך אנו מתוודעים לשופטת שפוסקת לטובת עד ולא לטובת אחד מהצדדים, ובאחרת שפוסקת במחלוקת עובדתית שכלל לא קיימת בין המתדיינים. שופט אחר מבסס החלטה על עובדות מסויימות. כשהתיק מוחזר אליו לדיון בעובדות חדשות, וכשמתברר לו שהעובדות התהפכו בינתיים, הוא מסרב להתבלבל מהן: הוא דבק בהחלטתו הקודמת למרות שקבע בה במפורש שלו היו העובדות כפי שאכן היו בתיק כשחזר אליו היה פוסק ההיפך.
ויש גם שופטת המסרבת, מטעמים טכניים, לקבל תצהירים של עדי ראיה ולאחר מכן פוסקת בניגוד גמור לעדותם. וגם שלוש שופטות בערעור יש, והן אינן קוראות את נימוקי המערער ודוחות אותו באמצעות "העתק-הדבק" מתוך פרוטוקול הדיון בערכאה הנמוכה, למרות שהערעור תוקף בדיוק את הקטע המצוטט.
מה עוד יש? מכוניות מתפוצצות וראש עיר שמתרועע עם החשודים בפיצוץ; בכיר בעבר וראש רשות ממלכתית דהיום המעוות את האמת כדי לנגח מתחרה על משרה ואת החשבון מגיש לאזרח; בכיר ברשות ממלכתית המסית אזרח להוציא דיבתו של אזרח אחר, ועוד ועוד.
ממצאיו של שדה מזעזעים לא פחות מהסברו: הוא מוכיח, דבר דבור על אופניו, ששופטים אינם טורחים לקרוא את התיקים, וההסבר היחיד שהוא יכול להציע לכך הוא אמונתם בכך שחוכמתם מייתרת את בזבוז הזמן הזה. ואכן, ככל שיהפוך הקורא בספר ובאתר האינטרנט שלו לא יוכל למצוא שום הסבר אחר לעובדות המזדקרות מתוכם והמתחברות לתמונה מעוררת פלצות שההסבר היחיד שניתן להציע לה הוא היבריס "כמים לים מכסים".
אנחנו מוזמנים על-ידי המחבר לבחור בין שני אופני קריאה של הספר: כהומורסקה קפקאית שחורה גרידא או כמאמר מלומד. כך או כך מלמד הספר מן הפרט אל הכלל: הפרט הוא האזרח יורם שדה שנקלע בעל כורחו למטחנת אי-הצדק, והכלל הוא חפותה המוחלטת של מערכת המשפט מכל אותם ערכים שהיא מתיימרת לייצג, לבד מהשוויון בפני החוק: מתברר שכוווולם שווים בפניו ללא אבחנה – כולנו קרבנות פוטנציאלים ליוהרה, לטמטום, לרשלנות, לעצלות ולאדישות המוחלטת לצדק, השוררים בממלכת ה"תחתונים". כל אחד מאיתנו הנזקק לשירותיה חשוף באופן שרירותי לזיכוי או להרשעה ללא כל קשר לעובדות שבגינן באנו בשעריה.
בעיניים קמות אנו צופים במערכת משפט המוציאה לסדום ולעמורה שם רע, כזו המשייטת לה בזחיחות ובהתנשאות במרחב שבין "ויקוו למשפט והנה-משפח" לבין "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". הגיבורים מוזכרים בשמותיהם, ושדה אפילו מושיט "יד תומכת" למי מהם שיעלה בדעתו לתבעו בגין לשון הרע: באתר אינטרנט מיוחד מופיעים כל המסמכים עליהם מתבסס הספר, בבחינת "זה מה שיש לי - תיבעו וניפגש אצל שופט שכן קורא".
המחדלים במרחב הציבורי בישראל יתומים בדרך כלל: כנסות וממשלות חולפות - עוברות כקליידוסקופ, וכשנוחתת עלינו הרעה - אין אחראים. אז מתברר שכולם התריעו ו/או הציעו ו/או רצו אבל השר ו/או המנכ"ל חדלו מלכהן ו/או הוועדה טרם הגישה את המלצותיה ו/או היא כן הגישה אבל האוצר לא הקצה תקציב.
הנושא בו עוסק "התחתונים" חריג לכלל זה מפני שהאחראי למחדל מזדקר כמגדלור כבוי שאניה טרופה למרגלותיו: 22 שנים הוא שלט ללא מצרים במערכת המשפט, ועל האדמה החרוכה שהותיר אחריו צועד יורם שדה, בינתיים לבדו, וזועק "הצילו". האחראי הבלבדי הוא האיש שגדש את "העליון" ואת "התחתונים" בבינוניות מונוליטית בשיטת "חבר מביא חבר", כאשר החבר ה"מביא" הוא תמיד הוא, בין ישירות ובין באמצעות מלחכי פינכתו. הוא גם זה שמנע את מינוייה של פרופסור רות גביזון ל"עליון" בתואנה ש"יש לה אג'נדה", ואכן הייתה לה: היא התנגדה לזו שלו - ל"מהפכה החוקתית"- שהורידה את "העליון" מ-90% תמיכה ציבורית בסוף כהונת קודמו לכ-50% בסוף זו שלו. ושומו שמיים, גביזון אף הוסיפה חטא על פשע: היא העזה לנבא עוד ב-1992 שה"אג'נדה" של ברק תייצר את המציאות שמתאר "התחתונים", כאשר קבעה ש"נזקו של השיח המהפכני גדול מתועלתו". "שיח מהפכני" הוא המושג המינורי שבחרה גביזון למה שאי-אפשר לכנות אלא ההיבריס של ברק. כל הקורא את ספרו של שדה רואה לנגד עיניו את התוצאות המזוויעות של חלחול ההיבריס הזה במורד מערכת אכיפת החוק במשך 22 שנות שלטונו בה.
בספרה "העליונים" מתארת נעמי לויצקי במידה מסויימת של סימפטיה ואמפטיה את ברק ואת המעגל הראשון סביבו - שופטי בית המשפט העליון. שדה מבהיר לנו שהמעגלים הרחבים יותר סביב ברק - הערכאות הנמוכות - שעל שליטתו האישית בהן כה שקד, פשוט התאדו: הוא מפשיט את המלך ברק מבגדיו ה"עליונים" ומגלה לעין כל שמתחתיהם הוא עירום מפני ששכח שמתחת לעליונים צריך גם תחתונים, שניהם עם ובלי מרכאות . ואנחנו, האזרחים? ללא "תחתונים" ועם המון תחנונים.
"התחתונים" הוא תמרור אזהרה אחרון לכל אזרח החרד לשלטון החוק ולדמות החברה והמדינה שלתוכם הוא מגדל את ילדיו, אבל בראש וראשונה הוא קריאת חובה לתמימים שבינינו: לאלה שנואלו להאמין לזיהוי החד-חד ערכי שיוצרת התקשורת בין המושג "שלטון החוק" לבין האינטרסים המאוד אישיים-פוליטיים של חברי הגילדה שחברים בה המשפטנים בפרקליטות, היועה"מ לממשלה והשופטים. פקחו עיניים, חברים תמימים:
א) הגילדאים הללו הם קודם כל ובעיקר מסך העשן שמאחוריו מתעמרים "התחתונים" בכולנו - גם בכם;
ב) גם אם קיימות סיבות ענייניות להתנגד לרפורמה כזו או אחרת במערכת השפיטה - כאשר ההתנגדויות הללו מגיחות מתוך מסך העשן הזה אין מנוס מהנחת העבודה שהמתנגדים מקיימים "טובל ושרץ בידו";
ג) לכן - אפילו אם התנגדויות כאלו עשויות, לכאורה, להתקבל על הדעת צריך לבדוק היטב מאיזה צד מרוחה החמאה על פיתו של המתנגד ולהתייחס לעמדתו בהתאם.
יורם שדה יצא לדרכו כאיש תמים שהאמין במערכת המשפט. למרות שנחל אכזבה אחרי אכזבה הוא מסרב להיפרד מאמונתו הכפולה: שתפקידה של מערכת משפט הוא לשפוט ולצדוק, ושניתן לשפר את תיפקודה כך שתמלא את תפקידה. שדה שילם ב-20 שנות חיים ובסכומי עתק בכסף פרטי כדי לבחון שוב ושוב את אמונותיו מול מציאות שעשתה הכל כדי להפריכן. הוא בוודאי לא יסכים עם הדברים הבאים, ובכל זאת אומר אותם: הוא שכב על הגדר בשביל כולנו, למען נדע כי אין שופטים לא בירושלים ולא בשום מקום אחר. הוא "יאן פאלאך" שלנו, שהעלה את עצמו על המוקד כדי להניח את האחריות לפתחנו, האזרחים. אחרי הספר הזה על כולנו להפנים שחטא האנרכיה השוטפת את כל הוויתנו מונח לפתחו של אהרן ברק. אם נתעלם מהתובנה הזו כדי לשמר את תדמיתו - לא נפעל, ואז קורבנו של שדה יהא לשווא.
