יולי אדלשטיין, השר הממונה על יישום חוק רשות השידור, גיבש רשימת מועמדים חדשים למליאת רשות השידור. התבוננתי לאחרונה ברשימה בעניין מפני שיש בה גם מפתח לשאלה עקרונית העוסקת ביחסי התקשורת עם הריבון המחוקק ובעיקר עם שלוחיו בממשלה. כשהם מספקים לעיתונאים הגנה - יש מחירון?
מדי פעם - ברגעי מצוקה מקצועית וכלכלית של עיתונאים שכירים ולאחרונה גם של מוציאים לאור, עולה ובא הפיתוי לרקוד עם פוליטיקאים. הם יסבסדו את העיתונות המודפסת. הם יגנו על עיתונאים שהחוזה הקיבוצי שלהם רוסק ורף הביטחון התעסוקתי שלהם אינו גבוה מהודעת פיטורין באמצעות אס.אם.אס. הם יחוקקו ואפילו יכפו תקנוני אתיקה מקצועית.
אלא שאין ריקודי חינם. להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה ולהמתין לעצם הבאה של הממשל המבוקר - בעת ובעונה אחת? אפשרי אך לא מומלץ.
נכון, הפיתוי לחפש הגנות כדי לייצר תקשורת אתית וחופשית - קיים. אני מודה: התלבטתי ולעיתים ראיתי בחקיקה נוספת קו הגנה אחרון של אין ברירה.
חשבתי על כך שוב בימים אלה כאשר באתי למשרדי ה"ג'רוזלם פוסט", כדי לייצג שם את עמדת אגודת העיתונאים בירושלים נוכח הכוונה לפטר שלושה עובדים ותיקים שנתנו לעיתון את מיטב שנותיהם וניסיונם. בהנהלה המפטרת נמצא אחד שהמשיל אותם - במהלך הדיון ובפניהם - למכוניות משומשות. לא פחות. לא יותר.
במסדרונות התרוצצו טירונים בחצי מחיר - תופעה מוכרת מאוד בתעשיית התקשורת. הוותיקים צברו זכויות ועלותם יקרה מדי למוציא לאור. החדשים, המתאמנים, מוכנים לעבוד ברבע מחיר.
לא אחת מצאתי כי עיתונאים המתארים בכתבות קורעות לב את מצבן הקשה של עובדות מפעל שפוטרו, או של פועלים קשי-יום שתנאי עבודתם הורעו והופרו יסודית מוצאים את עצמם במצב שאינו שונה בעיקרו ולעיתים אף גרוע יותר. באחת, במבחן המציאות, זכות הקניין של הבעלים גוברת בפועל על זכויות מעמדם המקצועי של אלה העושים עיתונות מדווחת ודעתנית בשירותם.
נזכרתי במילים של השופטת
אלישבע ברק בפסק דין מרתק בפרשת העיתונאית ג'ואנה יחיאל נגד הג'רוזלם פוסט:
"הככל העובד העיתונאי?... אין אנו מדברים בעובד רגיל, בעובד בית חרושת, משרד, חקלאות וכדומה. אנו מדברים בעיתון. לעובדיו העיתונאים של עיתון יש זכויות נוספות מעבר לזכות על מקום העבודה והזכות שלא יורעו תנאי העבודה שלהם באופן מוחשי. יש להם זכות לחופש הביטוי, לחופש העיתונות. השאלה עד לאיזה גבול רשאי מעביד ומו"ל בעיתון להפעיל את הפררוגטיבה הניהולית שלו, לעומת הזכות לחופש הביטוי והעיתונות של העורך והעיתונאים".
"זכויות נוספות"? הדברים האלה נכתבו בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים בחורף 1994.
ואם נותרו לעיתונאים זכויות "נוספות", אני לא גיליתי אותן בשנים האחרונות בהן אישרתי עם חברי באגודה סיוע משפטי בשווי אלפי שקלים לעמיתים שנקלעו למצוקה מול מעבידים, וגילו כי גם הזכויות הלא נוספות שלהם נותרו על הנייר.
אם כך - מדוע לא להמתין ואף לשאוף לחקיקה נוספת שתבצר את מעמדו של העיתונאי? תעניק לו ביטחון תעסוקתי שיאפשר לו לחשוף שחיתות בכל מקום שיגלה אותה - ללא חשש לפרנסתו?
חלק מן התשובה מצוי ברשימת המועמדים שהציג לאחרונה השר הממונה על רשות השידור, יואל (יולי) אדלשטיין, לכהונה במליאת הרשות.
אני לא אנקוב בשמות כדי שלא לפגוע באיש - והעמימות הזאת מאפשרת לי לכתוב כאן כי יש ברשימה כמובן אנשים ונשים ראויים מאוד, אך אין ענקי רוח. אין יוצרים שהטביעו חותם על דור. בעיקר, אין רבים שקנו את עולמם המקצועי כאשר אמרו "לא" לבעלי שררה ברגע אמת של קרב למען תקשורת ללא מורא וללא משוא פנים. אמרו - ואף שילמו מחיר.
יש במועמדים בעלי זיקה פוליטית לסניף או בטאון המפלגה הנכונה מאוד או נכונה לעת הזאת. או כאלה שליוו שר ובכיר ויעצו לו צמוד באוזנו באחד מקטעי הדרך שלו למעלה, ומאז הם ברשימת המקודמים הקבועה שלו על-פי חוק הנאמנות:
אתה מקדם אותי. אני מקדם אותך.
דעה פוליטית מוצקה אינה פוסלת איש. וכל המופיעים ברשימת אדלשטיין זכאים למוצקות דעותיהם. אך כאשר אתה מתבונן ברשימה הזאת, אינך רואה את המליאה שתיתן גיבוי מלא לשידור ציבורי נשכני מאוד ועצמאי מאוד המטיל את אימתו על מושחתים בצמרת.
וכי למה נמתח ביקורת על אדלשטיין, שדיבורו מתון ותכניו נשמעים בנחת, ישאל השואל. שהרי, פעם היה השידור הציבורי נחלתו של השמאל ועתה יהיה נחלתו של הימין, או שתהיה חלוקה מוסכמת על-פי מפתח קואליציוני. חלק לליכוד. חלק לעבודה (וחלק לדתיים). מן המפורסמות הוא כי האיזון יפה לדמוקרטיה.
אלא שלא לשם כך מתחזק משלם המיסים כלי תקשורת שאינו תלוי רייטינג והון פרטי. הוא מוחזק כדי לתפקד בעצמאות עיתונאית מירבית. היום שבו מקודם עיתונאי בשל קירבתו ללשכת ראש הממשלה או לשכה אחרת - הוא היום שבו חדל לעסוק במקצועו והפך לשלוחו של. לפעמים, אין להכחיש, השליחות הזאת משתלמת.
יש ברשימת אדלשטיין היגיון עסקני מובהק. כך בונים ומשמרים כוח. בשמאל ובימין, הופנם והוטמע המסר: גם תקשורת המייצרת מסכות תדמית - היא כוח. אך מי שהופך לפטרונה - מצמיד להגנה תג של מחיר.
לרקוד עם הממשל במחול חקיקה נוספת ואולי גם סיבסוד כדי להציל מקצוע השרוי במצוקה כלכלית ואתית גם יחד? - לא תודה.
