שתי מדינות לשני העמים - חלום באספמיה?

ניתן לקבוע במידה רבה של ודאות, שפתרון שתי המדינות הוא הרצוי, אם כי גם פתרון זה אינו חופשי מבעיות, שהרי הוא יצריך הסכמות לא פשוטות בענייני גבולות, ירושלים, ביטחון, מים ועוד. אלא, שלמרות ששני הצדדים אינם מתעייפים מלהצהיר, שעיקרון שתי מדינות רצוי להם, יש המעריכים, שאצל מרבית הפלשתינים וחלק לא מבוטל של הישראלים אין זה אלא מס שפתיים שמטרתו להפגין "להיטות" לשלום. בפועל, כך הסברה, אותם משלמי מס שפתיים אינם חושבים, שפתרון זה הוא אכן הרצוי. אם הערכה זו נכונה, כי אז קיים חשש כבד, שמכלול הפעילות הדיפלומטית הישראלית-פלשתינית-אמריקנית סביב עיקרון שתי המדינות, נדון מראש לכישלון. מאידך-גיסא, קשה להעלות על הדעת משא-ומתן על בסיס עקרון המדינה הדו-לאומית. שהרי לשיטתו של כל אחד מהצדדים, בחוקה של המדינה הדו-לאומית יצטרך מלכתחילה להיות מובנה מנגנון לריסון ולדיכוי הצד השני, ועל בסיס ניגודים קוטביים שכאלה לא ניתן יהיה לעולם להגיע אפילו לתחילתו של משא-ומתן, שלא לומר להסכמה. ואם כך, מה יהיה? נראה לי שאם אכן המאמצים להגיע להסכמה ולהסכם על בסיס עיקרון שתי המדינות ייכשלו, לא תיוותר ברירה אלא לחדול מכל יוזמה דיפלומטית ולתת ל"כוחות השוק", או אם תרצו ל"דרוויניזם החברתי", לעשות את שלהם על-מנת שהפתרון יתגבש בסופו של דבר בדרך אבולוציונית. אין ספק שדרך זו אינה מועדפת ואם תתממש, תהיה ארוכה ורצופת חתחתים ומעשי איבה, אך אין זה מן הנמנעות שבסופו של יום יתברר, שאין בילתה. והלוואי שאתבדה.

הצהרת בלפור והשלמת הכיבוש הבריטי גרמו להתעוררות לאומית של ערביי ארץ ישראל, ולהתארגנותם של גופים שונים במטרה המוצהרת, להתנגד להתיישבותם של היהודים ולהקמתו של הבית הלאומי. הם התנגדו למעשה לכל נוכחות יהודית בארץ ישראל, ולכל הסדר מדיני הדוגל בנוכחות זו. בנוסף לפעילות מדינית והסברתית, התבטאה ההתנגדות במהומות אלימות, וזכורות במיוחד אלה של השנים 1920, 1921, 1929 והמרד הערבי של השנים 1939-1936. התנועה הציונית לא נרתעה ממהומות אלה והמשיכה בדרכה. מנגד, ראויה לציון התארגנות יהודית משנת 1926 של פרופסורים מהאוניברסיטה העברית ואינטלקטואלים נוספים מהארץ ומחוצה לה, תחת השם "ברית שלום". קבוצה זו סברה, שניתן להתגבר על ההתנגדות הערבית להתיישבות היהודית, על-ידי יצירתה של אוטונומיה דו-לאומית יהודית-ערבית, שתישאר בצורה כלשהי תחת חסות בריטית. הייתה זו הפעם הראשונה, שהעיקרון של ישות מדינית דו-לאומית הועלה בפורום מאורגן, אך ההצעה לא התקבלה על-ידי התנועה הציונית וגם לא זכתה לתהודה בקרב הערבים. מהבחינה הארגונית חדלה ברית שלום להתקיים בשנת 1930, אך הרעיון לא מת, והוא אומץ, בין היתר, על-ידי תנועת "השומר הצעיר". בנובמבר 1936, זמן קצר לאחר פרוץ המרד הערבי, מינתה ממשלת בריטניה ועדת חקירה ממלכתית, מהסוג הקרוי ועדה מלכותית, שתפקידה היה לחקור ולברר את הסיבות לפריצתו של המרד, ולהעלות הצעות לפתרון הסכסוך. בראש הוועדה עמד הרוזן רוברט פיל. לאחר שביקרה בארץ ושמעה עדויות, המליצה ועדת פיל שארץ ישראל המערבית תחולק בין היהודים לערבים, על-מנת שכל אחד משני העמים יקים מדינה משלו בחלק שהוקצה לו. החלוקה המוצעת הייתה לא שוויונית בעליל, והשטח שהוקצה למדינה הערבית היה גדול באופן משמעותי מזה שהוקצע למדינה היהודית. עם זאת, היה זה המופע הראשון של עיקרון שתי מדינות לשני העמים, והייתה זו גם הפעם הראשונה, שערביי ארץ ישראל זכו להכרה כעם הזכאי למדינה משלו. לאחר לבטים קשים החליט הצד היהודי, בהנהגתו של בן- גוריון, לקבל את ההמלצות ואילו הצד הערבי דחה אותן מכל וכל. לפיכך נמשך המרד הערבי, ודוח ועדת פיל, בדומה לדוחות של ועדות קודמות, הושלך לפח האשפה של ההיסטוריה. משדיכאו הבריטים את המרד הערבי, זימנה הממשלה הבריטית את הצדדים בשנת 1939 לוועידת שולחן עגול בלונדון. כצפוי, ועידה זו נכשלה (יש הגורסים שהיה זה "משחק מכור"), ובעקבות כך הנחיתה הממשלה הבריטית על הצדדים את הספר הלבן, שקבע שארץ ישראל אינה יכולה להיות שייכת לאף אחד מהם, ותמשיך, אי לכך, להיות נשלטת על-ידי הבריטים. כלומר, לא שתי מדינות לשני העמים, ואף לא מדינה דו-לאומית, אלא שלטון בריטי ללא מדינה. מכוחו של הספר הלבן הוגבלה באופן דרקוני רכישת קרקעות על-ידי יהודים, והעלייה היהודית צומצמה ל-75,000 נפש בסך-הכל, והייתה אמורה להיפסק כליל כעבור חמש שנים. היישוב היהודי בארץ ישראל והתנועה הציונית כולה דחו את הספר הלבן מכל וכל, וראו בו מעשה בגידה, ונטישה בריטית צינית של עקרונות המנדט. בשל פרוץ מלחמת העולם השנייה נדחה הטיפול בבעיה. העיקרון של שתי מדינות לשני העמים שב ועלה בשנת 1947, בדוח של הוועדה המיוחדת של האו"ם לעניין ארץ ישראל (UNSCOP). בעקבות דוח זה החליטה מליאת האו"ם ב-29 בנובמבר של אותה שנה, ששלטונה של בריטניה יבוא אל קיצו, וארץ ישראל המערבית תחולק לשתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית, תוך בינאומה של ירושלים. העולם הערבי והמוסלמי כולו דחו את החלטת האו"ם, ולמחרת ההחלטה (ממש כך) פתחו ערביי ארץ ישראל במלחמת גרילה רחבה וטוטאלית נגד היישוב העברי. משנכשלו הערבים המקומיים במלחמה זו, ולאחר שהשלטון הבריטי הגיע לקיצו כמתוכנן, הכריז דוד בן-גוריון על כינונה של מדינת ישראל. למחרת ההכרזה (ושוב ממש כך) פלשו אל המדינה בת יומה צבאות סדירים של חמש המדינות מצרים, ירדן, עירק, סוריה ולבנון. לאחר שגם אלה נגפו, נחתמו הסכמי שביתת נשק בין מדינת ישראל למדינות הפולשות זולת עירק, ומדינת ישראל מצאה את עצמה כלולה בגבולות, שהיו רחבים מאלה שנועדו לה על-פי החלטת האו"ם. ירדן כבשה וסיפחה את אזורי יהודה ושומרון, המצרים כבשו את רצועת עזה והחזיקו אותה תחת כיבוש צבאי, וירושלים נחלקה בין ישראל וירדן. למרבית האירוניה, הפלשתינים, אשר רבים מהם ברחו ללבנון, לסוריה, לירדן ולרצועת עזה, חדלו בשלב זה מלהיות צד לפתרון הסכסוך. נמצא, אפוא, שבשל התנגדותם הנחרצת של הערבים לעיקרון שתי המדינות, נוצר סביב בעיית ארץ ישראל המערבית מצב מדיני חדש, שבגדרו הוקמה על כשלושה רבעים מהשטח רק מדינה אחת, מדינת ישראל. בעקבות מלחמת ששת הימים בשנת 1967, אשר במהלכה השתלטה ישראל על כל ארץ ישראל המערבית ועל המחצית הירדנית של ירושלים, נוצרה הזדמנות פז להסדר, וממשלת ישראל, בראשותו של אשכול, אף נתנה פומבי לנכונותה לקיים משא-ומתן לשלום. ברם, נאמנים לדרך שקבעו לעצמן, מיהרו מדינות ערב, זמן קצר לאחר המלחמה, להתכנס בחרטום ולקבוע שם את עיקרון שלושת הלאווים, לאמור לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל ולא למשא-ומתן עם ישראל. רעיון הקמתה של מדינה פלשתינית לצדה של מדינת ישראל שב והושם בהקפאה עמוקה, ונשאר, לפי שעה, בעינו חוסר הרלוונטיות של העם הפלשתיני בכל הנוגע לפעילות המדינית סביב ארץ ישראל המערבית. הצד הערבי שב והפגין את חוסר עניינו בהקמתה של מדינה פלשתינית לצידה של מדינת ישראל. הסכמי אוסלו משנת 1993 בין מדינת ישראל לארגון לשחרור פלשתין (אש"ף), שבו והחזירו לקדמת הבמה את הרלוונטיות המדינית של העם הפלשתיני, ויחד איתה, לכאורה, גם את עיקרון שתי המדינות. מהתחלה צנועה של אוטונומיה ברצועת עזה ובעיר יריחו הייתה אמורה להתפתח המדינה הפלשתינית, תוך משא-ומתן מתמשך, שבמהלכו ייקבעו הגבולות ושאר פרטי דו-הקיום בין שתי המדינות. כפי שהוחוור עד מהרה, התנהלותם של הפלשתינים בראשות ערפאת הייתה דו-פרצופית, ובמקביל למגעים המתמשכים לקידום כינונה של המדינה הפלשתינית, הם פתחו נגד ישראל במתקפת טרור בעוצמה שלא נודע כמותה לפני כן. לא כאן המקום להיכנס לכל פרטי המגעים בין הצדדים, שהתקיימו בסיועו של נשיא ארצות הברית קלינטון, ואשר שיאם הייתה ועידת קמפ דיויד השנייה. יאמר רק זאת, שכל אימת שנראה היה, שהצדדים מתקרבים להסכם, פוצץ המשא-ומתן בצורה זו או אחרת על-ידי הצד הפלשתיני, וכי בעקבות ועידת קמפ דיויד, שבה הגיעו הצדדים לכאורה להסכמות מפליגות, יזמו המוסדות הפלשתינים את האינתיפאדה השנייה. הסיבה לכך לא ברורה. יש הסוברים שערפאת ומרעיו חששו לחתום על הסכם שאיננו מסדיר את בעיית השיבה של הפליטים הפלשתינים, ואילו אחרים בדעה, שאש"ף הוליכו את ישראל שולל כבר בהסכמי אוסלו, ושלמעשה הם מלכתחילה לא רצו להגיע לפתרון המבוסס על עיקרון שתי המדינות. לפי גרסה זו, הפלשתינים מעדיפים, מתוך שיקולים משלהם, מדינה דו-לאומית, באשר לשיטתם סופם שיהפכו בה לרוב. גם בצד הישראלי היו ויש רבים שאינם מקבלים את עיקרון שתי המדינות. המדובר במפלגות הממוקמות רעיונית ימינה מהמרכז, וכן במרביתם של המתנחלים. לא לגמרי ברור, אם מחייבי רעיון ארץ ישראל השלמה נתנו די הצורך את הדעת על ההשלכות השלטוניות והמנהליות מכך, שבמדינה דו-לאומית יחיו, לפי המספרים של היום, כשלושה מיליון ערבים ללא אוכלוסיית רצועת עזה, וקרוב לארבע וחצי מיליון ערבים יחד עם אוכלוסיה זו. מתקבל הרושם, שלמתנחלים ולימין הקיצוני אין משנה קונסטיטוציונית סדורה למדינה דו-לאומית, אשר תהיה בד-בבד גם מדינת חוק וגם דמוקרטית. אישוש לסברה, שהצד הפלשתיני אינו רוצה בפתרון שתי המדינות, ניתן למצוא גם בהתנהלותם לאחר ההינתקות הישראלית מרצועת עזה. פינוים החד-צדדי של כל המתנחלים היה אמור להיות צעד ישראלי בונה אמון, ושלב בדרך לשלום. מתוך הבנה זו קיבלו רוב תושביה היהודים של מדינת ישראל את הפינוי בהבנה ובהסכמה, והייתה ציפייה, שהמחווה והמסר יתקבלו באהדה על-ידי הפלשתינים, וכי ניתן יהיה בעקבות הפינוי להמשיך ולהתקדם לקראת שלום. למרבית התימהון והאכזבה, לא זה מה שקרה בפועל. עם השלמת הפינוי הוגברו ההפגזות על היישובים בעוטף עזה, ובמיוחד על שדרות, באמצעות רקטות ומרגמות, בעוצמות שהאזור טרם ידע כמותן. היו שראו תגובה תמוהה זו כמסר נגדי כאילו אמרו הפלשתינים: אתם רוצים שלום? אנחנו נראה לכם! לכאורה הייתה זו הצבעה ברקטות ובמרגמות נגד פתרון שתי המדינות ובעד מדינה דו-לאומית, דו-לאומית לשיטתם יש לומר. מהסקירה דלעיל עולה, שלעניין פתרון מדינתי לפלשתינים שביהודה ושומרון וברצועת עזה, נעה מטוטלת הדוקטרינות במשך למעלה משמונים שנה מצד לצד, כאשר בשנים 1947-1939 היא נעצרה זמנית בנקודת האמצע. אין זאת אלא, ששר ההיסטוריה טרם החליט מה יהיה הפתרון.