פיוס לא-משתלם

שתי האינתיפאדות קידמו את ההתנחלות היהודית ביו"ש בצעדי ענק. כל גזירה נגד התרחבות ההתיישבות היהודית גרמה לפרץ של בנייה. האיסור האמריקני על הקמת יישובים חדשים הוליד את תנועת המאחזים והגבעות, שגרמה להתפרסות ההתיישבות היהודית במרחב. וכשם שהאמריקנים והשמאלנים הישראלים אינם מבינים את הנפש הערבית, גם התגובה היהודית מפתיעה אותם שוב ושוב. וגם זה. את האינתיפאדה השנייה פוצץ עלינו ערפאת אחרי קמפ דייוויד, מפני שקלינטון וברק לחצו אותו לקיר: הנה היהודים נותנים לך את הכל, רק תחתום ויש לך מדינה! כדי להיחלץ מן הלחץ הזה, הוא חולל את המלחמה שאותה הכין מראש, והביקור של שרון בהר הבית שימש לו רק כתירוץ. יוצא, שאלמלא היוזמה השמאלנית לרוץ לקמפ דייוויד ולהציע לערפאת את הכל - האינתיפאדה השנייה, אינתיפאדת הדמים, לא הייתה פורצת. שלום כוזב הביא מלחמה. או קחו את מה שקרוי "הינתקות". איזה קול רינה וישועה עלה מאוהלי רשעי "מחנה השלום"! נהרסו ההתנחלויות השנואות, הקיץ הקץ על הכיבוש! ולא שיערו את מה שהיה כל-כך צפוי - שהנסיגה הזאת תיתפס על-ידי הערבים כניצחון הטרור, תגרום לתפיסת השלטון על-ידי החמאס ולמתקפת טילים שתגיע עד באר שבע ויבנה. המכה שספגה כאן הזיית השלום הייתה כפולה: הומלכו הכי קיצונים במחנה הערבי ונפגע מי שנחשב ה"פרטנר" לשלום. חמור מזה - הומחש לישראלי הממוצע, זה שאינו לא בשמאל ולא בימין, ש"השלום" מביא רק חמאס וקסאמים. וכשם ששלום-אוסלו, חלומו הרטוב של פרס בדבר "מזרח תיכון חדש", כרה את קברותיהם של 1,500 נפשות, כך תעתועי ההינתקות של שרון הביאו את מלחמת "עופרת יצוקה", והוכיחו שוב את הכלל, שיוזמה של השמאל מוכיחה את צידקת הימין. גם לאמריקנים זה קורה. קונדוליזה רייס אילצה אותנו לאפשר לחמאס להשתתף בבחירות הפלשתיניות, ובכך גרמה במו ידיה לניצחון החמאס. והואיל וברצועה כבר לא היו צה"ל ומתנחלים, נכנס החמאס לתוך הוואקום ויש היום שתי 'פלסטינות' ואף לא מדינה פלשתינית אחת. גם שרת החוץ האמריקנית השיגה את ההפך ממה שזממה. וכדאי להתבונן גם במלחמת לבנון השנייה, שנוהלה לפי האידיאולוגיה של "שלום עכשיו": חששו לדרוך על האדמה, תפסו כפר ויצאו ממנו, פן יחשדו בהם, חס וחלילה, ב"כיבוש". לחמו בכפפות משי, שלא ייראו כ"כוחניים". לא נגעו במסגדים, בבתי ספר, במרפאות, גם כשירו משם או החביאו נשק. "צבא השלום לישראל" עשה שם צחוק מעצמו עם דוקטרינות חדשות כמו "צריבה בתודעה" ושאר בב'לת. התוצאה הייתה קשה. חיזבאללה נראה כמנצח, ולא חשוב כמה אבידות היו לו באמת. העולם הציני לא העריך את האיפוק של צה"ל וקרננו בעולם, ובעיקר בקרב אויבינו הערבים, ירדה. חמור מזה, צה"ל מצא את עצמו משודרג כלפי מטה גם בעיני בני עמו. קציני-השלום האופנתיים גילו לפתע שהעם אינו מעריך את הליברליות השמאלנית, בה הם ניהלו את המלחמה, ופשוט בז להם. לכן, כשהתוצאות המבישות האלה עודדו את החמאס לעשות בדרום את אשר חיזבאללה עשה בצפון, טבעי הדבר, שהמדינאים וצה"ל, פגועים על-ידי דוח וינוגרד, ששו להזדמנות להוכיח את עצמם במעין "מועד ב'. מבחינה זו הייתה "עופרת יצוקה" תולדה ישירה של מלחמת לבנון השנייה - גם מצד ישראל. ניהולה התבוסני, ברוח בית מדרשו של השמאל, גרם לכך שמלחמת 'עופרת יצוקה' נוהלה בצבאיות בלתי מתפשרת - עם מקסימום התחשבות בחיי החיילים שלנו, גם על חשבון סיכון אזרחי האויב, כפי שכל עם נורמלי נוהג במלחמה. אולי אפילו ניתן דגש יתר להראות, שצה"ל מסוגל גם להכאיב ואינו עוד נושא לשחוק, וזאת בתגובה וכפיצוי על הביזיון בצפון. התוצאה: דוח גולדסטון

במהלך "עופרת יצוקה" נהרגו למעלה מ-1,000 ערבים, מחבלים ואזרחים, וזה הוליד את דוח גולדסטון. תחילה, עודדה רמאללה את ישראל להיכנס בחמאס ולחסלו עד תום, כדי לסלול לה את הדרך בחזרה אל השלטון בעזה. אבל השמאל, ואולמרט בראשו, לא נענה. לא מתאים להם להיראות יותר מדי "כוחניים" וכובשי שטחים. החמאס קיבל מכה, אבל שרד - וכבר זה בלבד הכעיס את אנשי הרשות הפלשתינית. לאחר מכן, כאשר עלתה זעקת האבידות בעזה, ובתקשורת נראו הבתים ההרוסים והמשקים החרבים, הפך אבו מאזן את פניו, תקף את ישראל על התקיפה בעזה ואפילו שלח את "שר המשפטים" שלו לאירופה לדרוש העמדה לדין של קצינים ומנהיגים ישראלים. תשובת נתניהו ניתנה בנאומו באו"ם, שאם ההינתקות הביאה למלחמה וזו הולידה את גולדסטון א', אזי הנסיגה הבאה, מיו"ש, לבטח תביא עוד מלחמה ויהיה גולדסטון שני. מסקנה: אם אמריקה תתמוך בגולדסטון א', היא תחייב את ישראל להפסיק כל מו"מ ולהימנע מכל נסיגה נוספת, כדי שלא להביא על עצמה עוד מלחמה, כלומר - גולדסטון ב'. הטיעון הזה הוא פסול, מפני שהוא טומן בחובו נכונות עקרונית של ישראל לנסיגות ועקירות נוספות, אבל הייתה לו השפעה. אובמה ויועציו נפלו על המציאה ואילצו את אבו מאזן לעשות תפנית נוספת - למשוך את התלונה ולהסכים לדחיית הדיון בגולדסטון לחצי שנה, כדי לתת לאמריקנים מנוף לתפוס את נתניהו במילה: הנה הורדנו ממך את גולדסטון, עכשיו תשלם - בהקפאה, בנסיגה, בגירוש. אלא, האמריקנים כרגיל פישלו. משיכת התלונה גרמה לגל מחאה אדיר נגד אבו מאזן בעולם הערבי והחמאס חגג בגדול. ח'אלד משעל-אף דרש להעמיד את אבו מאזן לדין כבוגד! בצר לו, החזיר אבו מאזן את התלונה, אבל לשווא. החמאס ניצל את הפרשה עד תום ואבו מאזן, כדי להסיח את הדעת, עשה את מה שלימד אותו רבו, הגנגסטר יאסר ערפאת: הדליק את הר הבית! כך יצא, שצעד שהיה אמור כביכול לקדם את השלום - משיכת התלונה נגד ישראל על-ידי הפלשתינים של רמאללה - הרחיב את הקרע עוד יותר. אודה, שאינני מזיל דמעה על כך, אבל חסידי חזון פלשתין השיגו שוב את ההפך ממה שציפו. לכלל הזה, שכל תמרון של השמאל מקדם את מטרות הימין, ניתן להביא עוד דוגמאות.

מה ראינו כאן? מלחמה פציפיסטית בצפון, שגררה אחריה את היפוכה: מלחמה מיליטאריסטית בדרום. והייתה ועידת הפתח בבית לחם בחסות ישראל, שנתנה היתרי כניסה לטרוריסטים שכל השנים האלה, גם תחת כל ממשלות השמאל, לא הורשו להיכנס. למשל, למחבלת ממטוס סבנה, ולגרועים ממנה. אפשרנו בחירות פנימיות לפתח, למרות שידענו שבחירות מקצינות את העמדות ומגבירות שנאה ולוחמנות. ואכן, במערכת הבחירות בפתח שמענו כמה מגיבורי אוסלו חביבי השמאל כמו דחלאן ורג'וב מסיתים ומאיימים, מתחרים בחמאס. התוצאות של פיוס הפתח על-ידי נתניהו לא איחרו לבוא, גם בפרשת גולדסטון וגם במהומות הר הבית. הפתח גמל לנו על כל מה שהיטבנו עמו, כמו הצלת אנשיו שברחו מנוסת חרב מעזה ופתיחת הגבול בפניהם, אשפוזם בבתי החולים שלנו, הענקת חנינה למבוקשים שלהם. בתמורה, איים חאתם עבדול קאדר, מראשי הפתח, באינתיפאדה שלישית, ואף נתפס ונעצר על הסתה לאלימות בעיר העתיקה. אם מישהו בשמאל עלץ בהנאה על פרישת השטיח האדום לרגלי ועידת הפתח בבית לחם, החיוך נמחה בוודאי מעל פניו בראותו, איך אותו הפתח מכתיב עכשיו לאבו מאזן שלא לחדש את "שיחות שלום" עד שישראל לא תקפיא כל בנייה ביו"ש ובירושלים, ואיך הפתח מעמיד את עצמו בדרכו של אובמה, הדורש לחדש את השיחות מיד וללא תנאי, גם אם ההקפאה לא תהיה מלאה. הרי לפנינו שוב הדפוס הידוע: הפייסנות הישראלית כלפי הפתח לא השתלמה לשמאל, היא השתלמה לימין, לאינטרס היהודי הישראלי הלאומי שלא יהיה משא-ומתן שיוביל לגירוש ולאובדן עוד שטחי מולדת. גם האירוע השערורייתי הזה - קיום ועידת הפתח, ארגון טרור שטבח ביהודים הרבה יותר מאשר החמאס, בחסות ישראל - הוליד בסופו של דבר את היפוכו. אם כך, הכל טוב? הכל מסתדר יפה מאוד מעצמו? אפשר לשמוח? לא ולא! מפני שכל מהלכי השלום הכוזבים הם שופכי דמים ומולידי מלחמות. "תהליך השלום" מרופד שטיח של דם - דם יהודי ודם ערבי. גם כשהוא אינו משיג את מטרתו הממארת, את בתי הקברות הוא תמיד ממלא, ולכן צריך לשים לו קץ.