ומכאן במעבר חד נמריא ל...הר הבית.
ממשלת ישראל גילתה נמושוּּת בסוגרה את הר הבית ליהודים בימי חג הסוכות בחודש שעבר. המוסלמים שתכננו פרעות נענשו בצמצום ובהגבלת גיל בלבד, אך ליהודים נסגר ההר הרמטית, מחוץ לתחום! התנהגות משטרתית והתנהלות ממשלתית זו הם סיבה למסיבה ולחגיגה אצל אויבינו, המטפטפים לעולם כי מדובר באתר מוסלמי שנגזל מהם על-ידי ה'יאהוד'. אם לא נקדים להשיב מלחמה, ולאחוז בנשק של האויב, לא ירחק היום שוועדת חקירה גולדסטונית תקבע שאכן מסגד אל-אקצה בסכנה בשל חפירות-חתירות יהודיות המיועדות למוטט אותו.
אציע אפוא שגם בזירה זו נקדים ונקים ועדת חקירה בינלאומית שפויה שתבדוק את 'אירועי הר הבית' כולל מן הצד המוסלמי, ובכללם את פשעי הארכיאולוגיה, ההרס התרבותי, ההסתה והשקרים היסטוריים.
מדינת ישראל נלחמת ב'הכחשת השואה' וכמדומה כי קטע זה נלמד יפה ב'משפחת העמים'. במדינות אחדות/רבות הכחשה כזו היא מחוץ לחוק ונידונים עליה לא רק ציבורית אלא גם משפטית. קיים קונצנזוס בינלאומי די רחב להוקעת מכחישי השואה, ואין כל סיבה שלא יתרחש כך בדיוק בסוגיית הר הבית ו'הכחשת מקדש דוד ושלמה'.
אך ליבא לפומא לא גליא (=הלב לא מגלה לפה); חוששני/בטוחני שיש יהודים לא מעטים בקרבנו (גם מקרב המתפללים יום-יום "ותחזינה עינינו") ה'משתפים פעולה' ברוחם ובהשקפתם עם המוסלמים בהר-הבית; "מה לנו ולצרה זו?", "חבל לריב על קצת אבנים ועפר מן העבר". אני מאמין שהעונש על התכחשות עצמית זו הוא... דוח גולדסטון על פעילות צה"ל בעזה.
מערכה מרובעת לנו, אפוא, בהר הבית, לפי סדר עולה; (1) עם מרחיקי-מכחישי ההר היהודים, (2) עם ממשלת ישראל ומשטרתה, (3) עם דעת הקהל הבינלאומית (4) ועם העולם המוסלמי השקרן בעיניים פקוחות ובמצח נחושה. נוכל לנצח את המערכה הרביעית, האויב העיקרי, רק לאחר שננצח את שלש המערכות הקודמות.
ועוד בפי; ה'עולם' לעולם יהיה נגד ה'חלשים', בניגוד גמור לקב"ה ה"מבקש את הנרדף" (עפ"י קהלת ג, טו). כשנתקיף ולא נתגונן - נקבל מחאות, אבל תשואות בצידן.
אברהם בפרשתנו לא מנהל משא-ומתן לשחרור חטופים (לוט ופמלייתו). הוא נלחם בחירוף נפש ו...מנצח. או-אז אפילו מלך-סדום יוצא לקראתו (יד, כא) והצעות פשרה בפיו על-מנת להגיע ל"עמק השוה" (יד, יז), ולא רק מלך (ירו)שלם שכמובן פוגש אותו בידידות מופגנת (יד, יח) מן הסתם ב...רחבת הר הבית ("והוא כהן לא-ל עליון").