כל מי שמתנגדים לשהייתם של שוהים בלתי חוקיים בכלל ולעובדים זרים ולילדיהם בפרט, צריכים לשאול עצמם ביושר ובכנות האם הם מוכנים להחליף אותם בעבודות כפויות הטובה (אשר על לא מעט מהן ניתן להחיל את המושג – עבודות כפייה) שהם אנוסים לעבוד בהן כדי לשרוד, כדי לאפשר את קיום משפחותיהם בארצותיהם.
לשכות התעסוקה - אשר לא בכדי הן מוכרות ומזוהות יתר בשמן לשכות האבטלה – מלאות אנשים שבאים "לחתום", לא כדי לחפש עבודה. ברור, אסור להכליל. יש רבים שמשוועים לעבודה. מיעוטם מוכנים להתחיל לעבוד בכל עבודה שהיא, לרבות בעבודות אשר ארור הכסף, שאין ממנו מנוס ואיש אינו יכול לוותר עליו, המחייב אותם לעבוד בהן. אבל בלשכות ומחוץ להן מסתובבים במקומותינו אנשים אשר לרבים מהם אין כל סיבה מוצדקת לסרב לעבודות המוצעות להם. מישהו צריך למלא את מקום בסרבנים – הקולניים או השקטים, הפעילים או הסבילים. יש עבודות שאין אפשרות לא להציב בהן עובדים. מישהו מוכרח לעשות את העבודה – אם בסיעוד, אם בבניין, אם בחקלאות, אם בפסי ייצור של מפעלי חרושת אשר התנאים-לא-תנאים השוררים בהם קשים משאת.
רבים מהעובדים הזרים עושים לנו טובה. הם מצלים אותנו במקום ובזמן שבו לא נמצאים תושבי מדינה שיתגייסו להצלתנו. כנגד כל סיבה אובייקטיבית, מוצדקת, סבירה ולגיטימית לאי-יכולתם של צברים לעבוד בעבודות שונות במקומות שמשוועים לעובדים, אפשר למצוא עשרה תירוצים (ועשרה מתרצים) להימנעותם מקבלת העבודה. יש המון עבודות. יש המון עובדים מקומיים העשויים לעבוד בהן, אבל הם לא רוצים. אולי בגלל הקושי. אולי בשל עצלותם. אולי גם וגם.
אי-אפשר לנתק את הדיון על עובדים זרים ובדרך הטבע על ילדיהם מהדיון על עבודה. העבודה הזרה מחליפה את העבודה העברית בגלל מאפיינים קולקטיביים מובהקים של חוסר רצון לעבוד.
התאילנדים בשדות והפיליפיניות בסיעוד ויוצאי ארצות נוספות שעושים במקומותינו בשקט, בצנעה, בחריצות שלא תיאמן – אם בגלל העדר ברירה ואם בשל אופיים ומוסר העבודה הגבוה שהם ניחנים בו - לא צריכים להיות מגורשים, ודאי לא בחוסר כל ובבושת פנים, כאשר כבודם כבני אדם מחולל, אלא להתקבל בסבר פנים יפות. לא לגרש אותם ולבזותם אנחנו צריכים, אלא לאשר ולאפשר את הישארותם, להודות להם ולהתברך בהם. בלעדיהם אנחנו בעצם כלום. לא מאמינים? שאלו את הפרות ברפתות, את הירקות בשדות ולהבדיל – את הוריכם הסיעודיים.