כאשר עיתונאים מציגים את מועמדותם לכנסת, פורצת מיד מקהלת ביקורת. "לא מתאימים", "אין תקופת צינון", "מדוע הם רוצים להיות חברי כנסת? לא טוב להם להיות עיתונאים?", "לעיתונאים יש יותר השפעה מאשר לח"כים", ועוד ועוד. מי המבקרים הנשכנים ביותר - עמיתים למקצוע. עיתונאים צריכים להיראות כסינים - צרי עין.
ארבעה עיתונאים לשעבר מכהנים כיום במשכן הכנסת -
גדעון סער (מאז ינואר 2003),
שלי יחימוביץ' (מאז מרס 2006), ניצן הורוביץ ו
דניאל בן-סימון (מאז פברואר השנה). שלושתם זכו למוניטין בעבודתם הקודמת. לשניים מהם יש עוד הרבה לעשות בדרכם החדשה. הסיכוי שאחד מהם יעשה את הדרך הארוכה - קטן מאוד...
אדגיש, שאינני תומך בדעותיה הפוליטיות של שלי יחימוביץ', כמו שאינני תומך בדעותיהם של גדעון סער, ניצן הורוביץ ודניאל בן-סימון. אני מנסה לבחון את התוצאה של בחירת העיתונאים הללו.
גדעון סער עבר מתפקיד מזכיר הממשלה (אצל ביבי נתניהו ואצל אריק שרון) למערכת הבחירות. לא הייתה ביקורת בתקשורת על מעברו של עיתונאי לחבר כנסת, כי הוא שימש בתפקידים פוליטיים. ייתכן שיש בכך חשיבות, שכן סער הגיע לתפקיד הבכיר ביותר מבין ארבעת העיתונאים לשעבר. האם תרם לכך ניסיונו העיתונאי או שהוותק והכישורים הפוליטיים הם שהביאוהו עד הלום?
כאשר הציגה שלי יחימוביץ' (כיום בת 49) את מועמדותה, זכתה לביקורת נוקבת על הראיון הסחבקי עם
עמיר פרץ, שהתקיים כשבוע לפני הצגת המועמדות ועל החיבוק החם ממנו כאשר קפצה אל עגלת מפלגתו. יש מי שממשיך בביקורתו עליה (
נחום ברנע משתלח בה בכל הזדמנות: "שלי יחימוביץ' היא עיתונאית לשעבר שבגדה במקצועה... יחימוביץ' הביאה אל הפוליטיקה את כל חסרונות משלח ידה הקודם. את האגו ואת היומרה ואת הביטחון באשמתם של אנשים או בחפותם ללא משפט"...).
מארבעת העיתונאים, היא הפעילה ביותר בתחום הפרלמנטרי. דומני, ששלי לא נזקקה לתקופת הסתגלות ארוכה. מיד עם כניסתה לתפקיד החדש, החלה בפעילות שוטפת ושוצפת של הצעת חוקים, התנגדות לחוקים אחרים, כריתת בריתות פוליטיות עם ח"כים ממפלגות שונות ויריבות. לפעילותה יש תוצאות, שגולת הכותרת הציבורית שלהן - מעמדה הייחודי במפלגת העבודה. דומני, שבכנסת כולה אין היום חבר-נפקד במפלגתו שהוא בעל השפעה כמותה. דניאל בן-סימון גם הוא חבר-נפקד, אבל בינתיים ללא כל השפעה.
אם את פעולותיה של שלי יחימוביץ' אין צורך להציג, את פעולותיהם של הורוביץ ובן-סימון - צריך לחפש.
מצאתי שניצן הורוביץ (בן 44) הגיש הצעת חוק נישואין וגירושין (שלא זכתה להתקבל וגם לא עוררה הד ציבורי נרחב) ופעל בעניין הקהילה הגאה.
לעו"ד ניצן הורוביץ (התמחה אצל השופטת
ברכה אופיר-תום) יש רקורד עיתונאי משובח - היה כתב ועורך בגלי צה"ל, כתב חדשות-חוץ בעיתונים "חדשות" והארץ, שליח הארץ לפריז ולוושינגטון, וראש דסק חדשות-החוץ בערוץ 10. בשיא פרסומו זכה בשידורי הטלוויזיה, אבל הצטיין גם בתפקידיו הקודמים, החל מתחנת השידור הצבאית.
עוזי בנזימן כתב ב"העין השביעית" שעיתונאים הם "להטוט תקשורתי שמפלגות פוליטיות שולפות כדי לנסות להגביר את הפופולריות שלהן". מרצ הביאה את ניצן הורוביץ בדיוק מסיבה זאת והוא לא הצליח למנוע את הכישלון המהדהד של מפלגת האין-אופוזיציה הזאת. מה שנקרא "נוכחים נפקדים".
עוד כתב עוזי בנזימן: "פחות מובן מאליו מדוע העיתונאים נענים. מה יש בפוליטיקה שמתגמל עיתונאים יותר מאשר דף העיתון, מסך הטלוויזיה או מיקרופון הרדיו? הרי העיסוק הפוליטי מיתרגם עד מהרה לשגרה אפורה בוועדה שכוחה בכנסת או לנאום מפוהק באולם המליאה"...
נראה לי שדניאל בן-סימון (בן 55, תואר שני בתקשורת מאוניברסיטת בוסטון) עונה בדיוק להגדרה הזאת. העיתונאי בן-סימון הצליח ב-1988 להפיל חבר כנסת - אלוף
אורי אור, שהיה חבר מפלגת העבודה, ואליה הגיע בן-סימון כח"כ וממנה התאכזב. בראיון הסתבך אור בהתבטאות גזענית כלפי המזרחים. אחר-כך לא נבחר יותר כמועמד מפלגת העבודה. לחבר הכנסת בן-סימון לא הייתה הצלחה דומה.
אפשר לומר שבעבודתו העיתונאית הייתה לדניאל בן-סימון הצלחה פוליטית רבה יותר מאשר בכנסת.
מסקנה:
הביקורת שנמתחה על הצגת מועמדות של עיתונאים לכנסת - לא התאשרה. כל אחד מן הארבעה הגיע לעמדה אחרת בגלל סיבות אחרות. לא העבר העיתונאי הוא שהביאם עד הלום.
אזכיר בהזדמנות זו את טומי לפיד, עיתונאי ותיק ומוכשר, שהצליח להפיח רוח חיים במפלגת שינוי הקורסת והציג על סדר היום הציבורי את המאבק בחרדים. אי-אפשר להגיד שהצליח בכך, אבל אפשר לציין את פעילותו הפוליטית הממשית מאוד.
ואם אני מזכיר את העבר, היה זה
דוד בן-גוריון, שהציב את עצמו באותו מקצוע. בפרטיו האישיים בכנסת רשם: המקצוע עיתונאי. דוד גרין היה בין מקימי העיתון "האחדות" ב-1910, ביטאונם של "פועלי ציון" בירושלים. על מאמרו הראשון חתם בשמו החדש, בן-גוריון.
