קשה להשתחרר מן הרושם העמוק לפיו ממשל אובמה נתון בסוג של מבוכה וחיפוש דרך, נוכח
מסע ההרג של רס"ן נידאל חסן בבסיס הצבא האמריקני פורט הוד ב-5 בנובמבר 2009.
לכאורה מתקיימים נתונים מצטברים לצד הצלבות מידע ותובנות בדיעבד באשר לאורח חייו של הקצין המרצח, שהיה בהם כדי לסווג את האירוע החמור, בלב ליבו של מתקן ביטחוני מהחשובים ביותר של ארה"ב, כפיגוע טרור "איכותי" על כל המשתמע ממנו.
אולם דומה כי כל המעורבים בחקירה בארה"ב מעדיפים להנמיך פרופיל ולהתוות קו הסברה "תמים" הנוגע לנקודות תורפה באישיותו של נידאל חסן, וליצירת זיקה בין עיתוי המעשה לבין הצפי להצבתו בזירת הלחימה באפגניסטן, למורת רוחו.
נטיות אובדניות בקרב חיילים הפכו לחזיון נפרץ למדי, וכפי שפורסם בארה"ב, בבסיס פורט הוד נרשם מספר התאבדויות גבוה במיוחד, אולם כלום ניתן לשייך את מעשהו של רס"ן חסן לסטטיסטיקה זו?
מעשהו של נידאל חסן מצטייר יותר כווריאציה מוסלמית של "תמות נפשי עם פלישתים", כאשר מעשה ההתאבדות מלווה בזעקות "אללה אכבאר", דהיינו ביטוי מובהק של פיגוע התאבדות המוני, שיש לו מסר ותכלית ברורים – מלחמה נגד "השטן הגדול".
מטעמים של רגישות יתר, שככל הנראה ראוי להישמר מפני הצפתם בראש חוצות, מטפחים הממונים על חקירת האירוע את ההיתכנות כי המדובר במעשה של "זאב בודד". דהיינו, גם אם יתברר כי המדובר ברקע של מחאה בעלת מוטיבים דתיים, הרי שזהו אקט של התפרצות רגעית, שנועדה לחדד מסר של מצוקה אישית.
גם התשומה האמפטית של משפחתו של הרוצח שמקום מושבה באזור רמאללה, לפיה נתקל רס"ן חסן בביטויים של אפליה וגזענות על-רקע דתי במסגרת צבא ארה"ב, זכתה לתהודה בכלי התקשורת האמריקנית, כמוטיב נוסף העשוי ללמד סניגוריה על האיש ומניעיו התמימים...
הנופך המסתורי סביב הפרשה והמאמץ החריג לדחוק את הנושא לשוליים, זאת תוך הבלטת מעורבותו האישית של הנשיא
ברק אובמה בטקסי הזיכרון לנרצחים בבסיס פורט הוד, עד כדי ביצוע שינויים בלתי מבוטלים בסדר היום הגלובלי שלו, אינם עניין של מה בכך, ולפיכך, אין מנוס מהעלאת ההרהור לפיו ממשל אובמה נתקף חרדה מהתמודדות עם אמת קשה לעיכול, לפיה האיסלאם הקיצוני שב ומרים ראש ותוקע סכין חדה בלב המעצמה הגדולה בעולם, על אפו וחמתו של הנשיא אשר גמר אומר "ללחוץ את ידם של הקיצוניים בעולם המוסלמי", בהיפוך קיצון למדיניותו הנחרצת של ממשל בוש בהקשר ללחימה בטרור העולמי.
המקרה הקונקרטי של רס"ן נידאל חסן, שלגביו נהיר כי היה מוסלמי אדוק, קצין שמוצאו פלשתיני, אשר הופיע לא אחת בלבוש דתי מסורתי, יוביל ככל הנראה לטלטלה בקרב גורמי המודיעין המסכל של צבא ארה"ב, כמו גם ישפיע על כללי המשחק שמכתיב ה-FBI באשר לשיבוצם וקידומם של גורמים מסוגו של רס"ן חסן.
עדויות של חבריו לבסיס מעלות גם תהיות באשר לאדישות שהופגנה כלפי האיש בהקשר לדעות נחרצות שביטא באשר לנאמנותו לצבא ארה"ב, כאשר צוטט כאומר: "אני קודם לכל מוסלמי ואחר-כך אמריקני". ובמקרה אחר סינגר על פיגועי ההתאבדות של הפלשתינים נגד ישראל. בעדות אחרת שצוטטה בארה"ב, טוען קצין אמריקני כי חסן לא הסתיר את הלהט המוסלמי היוקד שבו, וציין לא אחת באוזני חבריו כי "למוסלמים זכות לזקוף ראש ולתקוף את אמריקה". בהקשר זה נמסר גם כי נדאל חסן ניסה להניא צעיר מוסלמי אמריקני מלהתנדב לצבא ארה"ב בטיעון כי "מוסלמים אינם אמורים להרוג מוסלמים". זהו ככל הנראה ביטוי להפנמת "פתווה" של המופתי המצרי עלי גומה, לאחר פיגועי ספטמבר 2001, לפיה "על חייל מוסלמי בצבא ארה"ב להימנע מהשתתפות במלחמה באפגניסטן"!
באותה נשימה יהיה זה נכון לקבוע כי "יד מכוונת" בוושינגטון מעורבת בהנמכת טון שיטתית בכל הקשור למבצעי סיכול משמעותיים כלפי תאי טרור מוסלמיים בארה"ב, שלגביהם הוכחה זיקה לארגון אל-קאעידה. מעט מדי מידע "שוחרר" לכלי התקשורת האמריקניים לאחר גלי מעצרים של קיצוניים מוסלמים במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר 2009, בערים דאלאס, ניו-יורק ודנבר. ידוע כי התארגנויות אלה הונחו על-ידי אנשיו של אוסמה בן-לאדן לקראת ביצוע גל של פיגועי טרור בסדר גודל של אירועי ספטמבר 2001.
הרמת הראש של הטרור המוסלמי בארה"ב טומנת בחובה סממנים של כשל מודיעיני לא פשוט, שהשלכותיו חורגות מעבר למגרשם של שירותי הביון גרידא. הסדקים המשמעותיים המאיימים לערער את יסודותיה של אסטרטגיית "היד המושטת" כלפי העולם המוסלמי, מבית מדרשו של הנשיא אובמה, אינם עניין של מה בכך, גם באשר להשלכות העשויות לנבוע מהן בכל הקשור למדיניות המזרח תיכונית של הממשל בוושינגטון.
זוהי אפוא שעת כושר נוספת למעצבי המדיניות בישראל להשכיל לתרגם את המציאות המתהווה, שאינה בבחינת הפתעה, לפחות מזווית הראייה הישראלית, למהלכים בוני אמון מול הממשל האמריקני ולחיזוק נוסף של התיזה הבסיסית הישראלית, לפיה הדרך הנאותה להתמודד עם איומי הטרור מחייבת טיפול ממוקד במחולליו ולא התרפסות מול המשטרים ההנותנים חסות לטרור.
