הנשיא לשעבר קלינטון, קבע לאחרונה בנאום לזכרו של ראש הממשלה המנוח, כי אלמלא נרצח היה רבין מביא את השלום תוך שלוש שנים. האם היו אלו רק דברי נימוס שנועדו להביא נחת לבני משפחת רבין, או אולי האמין בהם באמת?
מעבר לשאלה הפילוסופית האם המנהיג יוצר את ההיסטוריה או להיפך, כדאי לבחון את האירועים מאז הרצח, וזה עשוי ללא ספק להקל את הדיון בסוגיה. כל ממשלות ישראל מאז ביצעו מחוות וצעדים בוני שלום, אשר ספק אם רבין ז"ל היה מוכן לבצע.
ביהודה ושומרון עברו סמכויות השלטון בפועל לידי הרש"פ, התוצאה הייתה גל טרור שהגיע לשיאו בפיגוע מלון פארק וחייב את ישראל לצאת למבצע "חומת מגן" ולבנות את גדר ההפרדה.
בלבנון בוצעה נסיגה חד-צדדית חפוזה, שהביאה להתחמשות ולהתבססות של חיזבאללה. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה מלחמת לבנון השנייה וחשיפת מדינת ישראל מחדרה צפונה לטילים.
בדרום, בוצעה הינתקות מכאיבה שקרעה את עם ישראל. הסכמתינו לבחירות הביאה לשלטון חמאס ולגשם של טילים שנורו מן האיזורים שפונו.
לאחרונה מתברר לנו כי הגדלת טווחי הטילים מהצפון ומהדרום הביאה לכיסוי כמעט מלא של שטח ישראל.
במילים פשוטות כל הפעולות הללו, בצירוף הצהרות שלא נשמעו אפילו בימי אוסלו העליזים, לא קידמו את השלום אלא רק הרחיקו אותו. האמנם היה רבין ז"ל מסוגל למצוא דרך קסמים שהייתה משנה את המציאות?
הבעיה של קלינטון דומה לזו של מחנה השלום בישראל. נדמה להם כי אנו משחקים שח-מט עם עצמנו והפעולות החד-צדדיות שלנו יביאו את הצד השני לרצות שלום. הם עוצמים עיניהם למראה המציאות ואוטמים אוזניהם להצהרות הגלויות של מנהיגי הפלשתינים, ארגוני הטרור ומדינות האיסלאם הקיצוניות.
הבשורה שאנו מקבלים משם היא חד-משמעית: אין הם רוצים שלום או הסכמה, אלא חיסול מוחלט של ה"ישות הציונית". ההתרפקות על המנהיגים הפלשתינים ה"מתונים" הלובשים חליפות ומדברים במליצות היא חלום שווא, כי אפילו מנהיגים אלו שהם ממילא חסרי כוח להשפיע, הינם זאבים בחליפות כבש.