בתהליך השמיעה מרוכזים גלי הקול על-ידי האפרכסת, נכנסים לתעלת השמע, מכים בעור התוף וגורמים לתנודתו. גלי הקול עוברים מהאוויר בהולכה גרמית, דרך עצמות השמע, לפתח קטן בשבלול, המעביר אותם לנוזל. תנועות הנוזל שבשבלול מגרות קרום עדין שעליו מצויים תאי החישה. תאים אלה הופכים גירוי זה לגירוי עצבי, המועבר למוח דרך עצב השמיעה (העצב ה-8).
שעוות האוזן נקראת בשפה הרפואית "צרומן". המדובר בחומר צהוב חום המופרש מתעלת האוזן לא רק אצלנו, אלא גם בקרב יונקים אחרים. למרבה הפלא, ל"צרומן" יש תפקיד חשוב בהגנה על האוזניים: הוא מנקה, מסכך ומגן מפני חיידקים, נגיפים, פטריות וגם חרקים.
ה"צרומן" מיוצר בשליש החיצוני של תעלת האוזן החיצונית. החומר עצמו הוא תערובת של הפרשות צמיגיות ולא צמיגיות מבלוטות שונות.
קיימים שני סוגים של שעוות אוזן:
- הסוג הרטוב האופייני יותר לגזעים לבנים ואפריקניים, המאופיין בצבע דבש עד חום כהה ולח;
- והסוג היבש המאופיין בצבע אפרפר ויבש. סוג זה שכיח בקרב אסייתים ואמריקנים.
סוג השעווה, רטוב או יבש, נקבע גנטית ונותר זהה למשך כל החיים. השעווה מתקדמת מתעלת האוזן החיצונית לעבר האפרכסת וסוחפת עמה לכלוך, אבק, מים, חיידקים, נגיפים, פטריות ואפילו את שיירי השמפו מהמקלחת. שמנוּניוּת השעווה מקשה גם על חדירת נוזלים לתעלת האוזן התיכונה, שם מצוי עור התוף ומאחוריו עצמות השמע ועצב השמיעה.
אף שבעבר לא נמצאו הוכחות לכך שלשעוות האוזן יש יכולת להילחם בחיידקים, הרי שמחקרים שנערכו באחרונה גילו, כי השעווה פוגעת ביכולת ההישרדות של חיידקים רבים ובהם המופילוס אינפלואנזה, סטאפילוקוקוס אאוראוס ואי קולי. ה"צרומן" אף מעכב את צמיחת הפטרייה אוטומיקוזיס חובבת האוזניים.