לפני ארבעים שנה, בהיותי סטודנט באוניברסיטת ויסקונסין בארה"ב, הגשתי מכתב סרבנות ללשכת הגיוס המקומית לבטא את ההתנגדות האישית והמוסרית למלחמה של ארה"ב בוייאטנם. מעשה זה נחשב בחוגים מסוימים של החברה האמריקנית כמעשה בגידה, אך בדור שינק את הלקח של משפטי נירנברג שקבעו חד-משמעית שאסור לבצע פקודה בלתי חוקית בעליל, מעשה הסרבנות לציית לפקודה בלתי-חוקית בעליל נראה הגיוני ונכון.
באותה תקופה הסופר הישראלי עמוס קינן הגיע לקמפוס שלי בויסקונסין כמרצה אורח, והציג את עצמו כסרבן פקודה בלתי-חוקית בעליל שהוא קיבל בצה"ל, להרוס בתים וכפרים ערבים אחרי מלחמת ששת הימים באזור לטרון. קינן סיפר את מהלך הערעור שהגיש לצה"ל, ואת התמיכה הגורפת שזכה לקבל בחברה הישראלית ובצבא עצמו. קינן לא נחשב כבוגד אלא כגיבור, כי הוא עמד על העיקרון שזה לא תפקידו של הצבא או של כל גוף אחר, להרוס ולהשמיד בתים של אזרחים תמימים.
ארבע עשרה שנה לאחר מכן, בהיותי עובד סוציאלי קהילתי בצפת, התחוללה מהומה גדולה סביב עשרת אלפים בתים שנבנו על-ידי ערבים לאורך כביש עכו-צפת. משרד הפנים, בשיתוף עם המשטרה וצה"ל, הודיעו חגיגית שבכוונתם להרוס את כל המבנים שנבנו שלא כדין.
קמה התנגדות נמרצת בכל רחבי הציבור, ובסוף הבתים הללו לא נהרסו. כל דייר שבנה בית ללא רישיון קיבל קנס, לא צו הריסה. עיקרון שמירת החוק נשמר, ללא הרס בתים.
במדינת ישראל היום, יש דאגה רבה סביב הנושא של בתים שנבנו ללא כל האישורים ביישובים מעבר לקו הירוק. ניתן היום ליישם את תקדים עמוס קינן, לבשר לעם ישראל שכל פקודה של הריסת קהילות שלמות, הניתנת לצה"ל ולמשטרה, היא פקודה בלתי-חוקית בעליל (ובאותו עניין, גם הריסת גוש קטיף הייתה, מאותה סיבה עצמה, מעשה בלתי-לגיטימי, ולפחות בל נוסיף חטא על פשע). ניתן להטיל קנס על אדם שבנה את ביתו ללא כל ההיתרים, אך לא לתת פקודה להרוס אותו. סירוב פקודה לפקודה בלתי-חוקית בעליל הוא צו השעה.
אין צל של ספק שלו ממשלת ישראל וצה"ל היו נותנים פקודה להרוס כפרים ובתים ערביים הייתה מחאה ציבורית מקיר לקיר בקרב חוגים אקדמיים והומניטאריים.
