בעליה של חנות בבת-ים ישלם לעירייה חוב ארנונה בסך 2.5 מיליון שקל שהצטבר במשך קרוב ל-30 שנה - חוב העולה על שוויה של החנות. כך קובע (יום ד', 27.5.20) שופט בית המשפט העליון,
עופר גרוסקופף.
קלימי דיין-נג'טולה רכש בסנוף שנות ה-70 של המאה הקודמת חנות ברחוב בן-גוריון בבת-ים, ובשנת 1982 מכר שליש ממנה ליואל ברוכין. בשנת 1987 היגר דיין-נג'טולה לארה"ב, שם הוא מתגורר עד היום. בשנת 1991 החלה העירייה לשלוח לחנות הודעות לתשלום ארנונה, ומשלא נפרע החוב - היא ניסתה לנקוט הליכים נגד דיין-נג'טולה, אך נכשלה משום שלא הצליחה לאתר את כתובתו. בשנת 2005, בה תוקן החוק וניתנה לרשויות המקומיות האפשרות להשתמש בהליכי גבייה, חזרה העירייה ודרשה לפרוע את החוב. משלא נענתה, עיקלה רכוש שהיה בחנות ורשמה שעבוד עליה.
הנסיונות לגבות את החוב נמשכו בשנים הבאות, ובינתיים מכר דיין-נג'טולה חלק מזכויותיו בחנות. בשנת 2012 חתמה העירייה על הסכם עם ברוכים, אשר שילם לה 250,000 שקל; חובו של דיין-נג'טולה הגיע אז ל-1.8 מיליון שקל. כאשר לא עלה בידי העירייה להגיע להסכם עם דיין-נג'טולה, היא פתחה בהליך למימוש דירה שבבעלותו בעיר ואשר עומדת ריקה.
בשנת 2014 הגיש דיין-נג'טולה השגה על הארנונה, היא נדחתה כעבור שנתיים והוא עתר לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד העירייה. באותה עת עמד חובו על 2.24 מיליון שקל. בינואר 2019 דחתה השופטת
מיכל אגמון-גונן את עתירתו של דיין-נג'טולה, כאשר קבעה, כי הוא ידע על החוב וכי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר.
גרוסקופף דחה את ערעורו של דיין-נג'טולה על פסק דין זה. הוא מציין, כי בעת הדיון מסרה העירייה, כי שווי החנות עומד על 1.8 מיליון שקל, ושווי הדירה - על 2 מיליון שקל. בית המשפט העליון הציע לצדדים פשרה, אך דיין-נג'טולה דרש שלושה שינויים מהותיים ולאחר מכן ניתק את הקשר עם בית המשפט. הוא הודיע שעו"ד חיים פינץ שוב אינו מייצג אותו ומסר כתובת דוא"ל ומספר פקס - אך הודעות בית המשפט שנשלחו לשם נותרו ללא מענה.
לדברי גרוסקופף, דיין-נג'טולה יכול לבוא בטענות רק כלפי עצמו והוא דוחה את טענותיו המשפטיות כלפי התנהלותה של העירייה. גרוסקופף אומר: "דומה כי המערער סבור, כי העובדה שהוא מתגורר בארצות הברית מאז שנת 1987 מקנה לו חסינות מפני תשלום חובות בגין נכסים המצויים בבעלותו בישראל, ולמצער תירוץ להשתהות בהסדרת ענייניו מול הרשויות. לא מיניה ולא מקצתיה. למערער חרות מלאה לשהות היכן שיבקש, אך את חובותיו בגין נכסיו עליו לשלם כדין, ללא קשר למקום מושבו.
"עת עזב המערער את הארץ לא הפקיר את החנות, אלא עמד על זכותו להיוותר בעליה. ואולם לזכות הקניין מתלוות גם חובות, וביניהן החובה לשלם מיסי עירייה בגין הנכס. חובה זו איננה תלויה ביכולת השימוש בנכס וההנאה מן השירותים אותם מספקת העירייה, אלא חלה אף על מחזיק בנכס ריק. כשם שהמערער עמד על בעלותו בנכס, כך גם היה עליו לעמוד בחובותיו מכוח בעלות זו - והדברים ברורים וידועים".
גרוסקופף מסכם: "אין ספק - התוצאה של דחיית הערעור אינה קלה מבחינתו של המערער. חוב הארנונה צמח עם השנים, וכיום, על-פי הנמסר לנו, הוא עשוי לעלות על שווי החנות, כך שהמערער עלול לאבד לא רק את הנכס בגינו מגיע המס, אלא גם את הדירה ששועבדה על-פי פקודת המיסים להבטחת החוב. זו בוודאי תוצאה קשה, ואולם המערער, אשר העדיף לטמון ראשו בחול, ולהתעלם מדרישותיה החוקיות של המשיבה לאורך שנים רבות, ואף לא השכיל לאחוז באחד מחבלי ההצלה שהושטנו לעברו, הוא הנושא במלוא האחריות לכך".
דיין-נג'טולה חויב בהוצאות בסך 20,000 שקל. המשנה לנשיאה
חנן מלצר והשופט
יוסף אלרון הסכימו עם גרוסקופף. את העירייה ייצגה עו"ד מילי ויס-ורסנו.
