לשלב עוצמה ונחישות בקול אחד

בחזרה לבן-לאדן ולמנשריו. למרות כל הדיבורים על היותה של ישראל שורש הבעיה, את עמדתו האמיתית חשף האיש בדבריו הבאים, שאותם כיוון לחבריו המוסלמים דוברי הערבית זמן קצר לאחר מתקפת ה-11 בספטמבר: "דְברנו עם המערב הכופר והסכסוך שלנו איתו נובעים בסופו של דבר מתביעה אחת – זו הדורשת את תמיכתנו המוחלטת, המשלבת עוצמה ונחישות, בקול אחד: האם כופה האיסלאם את מרות שלטונו על העמים בכוח החרב, באורח גשמי גם אם לא רוחני, או שלא כך? והמשיך בן-לאדן ואמר: "ובכן, האיסלאם מעמיד שלוש אפשרויות. האחת, כניעה מרצון, דהיינו התאסלמות; השנייה, תשלום הג'יזיה, שהיא כניעה גשמית, גם אם לא רוחנית, לסמכות האיסלאם; והשלישית – החרב, שכן אין זה מן הצדק לאפשר לכופר לחיות. סיכום זה נועד לכל אדם ואדם: היכנע, חייה תחת מרות האיסלאם, או מות" (מתוך The Al Qaeda Reader, עמ' 42). הבחירה הזו בין שלוש האפשרויות – המרה, דיכוי, או מוות בחרב – היא-היא שורש הבעיה. כל הדיבורים האיסלאמיסטיים על היות הג'יהאד תוצר של מדיניות החוץ של ארה"ב, הם שקר וכזב. כאשר קבע בן-לאדן במנשרו האחרון כי "השמרנים החדשים בארה"ב – ולא המוג'אהידין – הם שכפו את המלחמה עליכם", הוא פשוט שיקר. המשפט המוסלמי, כפי שהוא עצמו תיאר, כופה את המלחמה בין מוסלמים ללא-מוסלמים מזה יותר מאלף שנה, עוד לפני שהשמרנים החדשים – שלא לדבר כלל על מדינת ישראל – באו לעולם. לכן, כנגד כל תלונותיו וקושיותיו של בן-לאדן נותרה רק שאלה מתריסה אחת, הדורשת – כלשונו של בן-לאדן – את תמיכתנו המוחלטת, המשלבת עוצמה ונחישות, בקול אחד: גם אם כל תלונותיכם נגד ישראל והקובלנה בדבר תמיכה אמריקנית בישראל היו נכונות, מדוע אתם באים אלינו – אויביכם המרים, על-פי תפיסת עולמכם שלכם – ותובעים מאיתנו ויתורים כלשהם? כדי להבין טוב יותר את העמדה הזו, הנה משל: נניח כי לשכנך החלש ממך יש עימך מחלוקת באשר לגבול בין מגרשיכם. עם זאת, אתה יודע ללא צל של ספק, שהוא רואה בך את "אויבו המושבע", בשל אמונותיך או אורחות חייך, ודבר חוץ מכניעה לו ומאימוץ אמונתו ואורחות חייו לא יספק אותו. יתר על כן, אתה יודע אל-נכון, שברגע שיחוש כי העוצמה בידו, הוא לבטח יתקוף אותך, על-מנת לכפות עליך את אורחות חייו. אין ספק שבהקשר שכזה, בין אם למחלוקת על הגבולות יש בסיס עובדתי כלשהו ובין אם לאו – עשיית ויתורים לטובתו, ביודעך כי עוינותו לעולם לא תשכך, אלא רק תתגבר ותתעצם מתוך בוז לחולשתך – אינה אלא התאבדות מודעת. ואף-על-פי-כן, זהו בדיוק מה שקורה, כשארה"ב עושה ויתורים כלשהם לאיסלאמיסטים. מבחינת האיסלאמיסטים, אנו ה"כופרים" – ישראלים ואמריקנים כאחד – הננו למעשה אויבים לכל דבר ועניין. זהו ההקשר שבו יש לדון בתמיכתה של ארה"ב בישראל. היותנו שנואים ואויבים עקב נסיבות מדיניות זמניות, היא משנית לחלוטין לשנאה אלינו עקב הבדלים תהומיים ובעלי אופי קיומי. כאשר תינתן תשובה נאותה לשאלה הקיומית והחשובה יותר, אז – ורק אז – יש לפתוח בדיון על הקובלנות הפוליטיות. עד אז הן בעלות חשיבות אפסית. זה פשוט עניין של סדר עדיפויות.