הופעתי פה לפני שנה ונתתי התחייבות, וההתחייבות הייתה שאני אחזור הנה, והנה אני מקיים את ההתחייבויות. אני מראש אומר לכם שלצערי בעוד 11 וחצי שעות אני צריך להמריא לגרמניה. אז אני אדבר, אני מקווה בתמציות, תמציתיות ולעניין.
בשנה שעברה, מאז שנפגשנו פה בפעם הקודמת, היינו במשבר כלכלי עמוק מאוד. הבטחתי אז שאם אכן נגיע לראשות הממשלה, נגיע להנהגת המדינה, אנחנו נפעל בכמה צירים, לרבות בהעברת תקציב דו-שנתי על-מנת לצאת מהמשבר הזה. ברגע זה ישראל, אני חושב כתוצאה מדברים שנעשו מתחילת שנות האלפיים, שנת 2003 והלאה, וגם דברים שעשינו בשנה האחרונה, ישראל נפגעה פחות מכמעט כל המדינות, אולי כולן, כל המדינות המפותחות, והיא יוצאת מהמשבר הזה מהר יותר כמעט מכל המדינות המפותחות, אם לא בראש הרשימה. אנחנו לא יכולים לומר שהמשבר לחלוטין מאחורינו, אף על-פי שחדשות לבקרים יש "פצצות עומק שמתפוצצות". אבל אני חושב שמצבנו באמת טוב יותר, אגב, אנחנו כבר מדינה מפותחת באופן רשמי. אני מקווה שבקרוב גם נצטרף לארגון מדינות ה-OECD.
אבל הדבר העיקרי שאנחנו צריכים לעשות, בנוסף לשני הדברים הבאים שאני תכף אגיד אותם, במישורים אחרים - אנחנו חייבים לפתח את המדינה שלנו, ופירוש הדבר לפתח את הדרום והצפון. המצב הקבוע, הסטאטי הזה, שיש לך פריפריה מעבר למדינת חדרה-גדרה ואיזו בליטה בירושלים, זה דבר אבסורדי. דבר שלא קיים במדינות אחרות.
יש מדינות לא הרבה יותר גדולות מאיתנו באירופה שגם להן הייתה פריפריה והם פשוט רישתו את המדינה בכבישים מהירים ורכבות, הם פתחו את הקרקעות וזה בדיוק מה שאנחנו עושים. אנחנו עושים שלושה דברים מהירים, אני אומר אותם כאן, תשימו לב לזה. תוכלו לעקוב במהלך השנים הקרובות ותראו את המהפכה הזאת. אנחנו ניקח את המשולש הזה של תחבורה מהירה, קרקעות ומהפכה בוועדות התכנון, יחד עם שקיפות מוחלטת וביזור הכוח, כך שהוא לא יהיה ממוקם בצמתים שיוצרים עיכובים ותופעות שליליות אחרות.
אנחנו נביא להזנקה של הבנייה בישראל ובייחוד החיבור של הפריפריה, אולי אילת יש לה הצדקה להיות בפריפריה. שאלתי את הנהג שלי: כמה שעות לקח לך להגיע הנה, הוא אמר לי 4 שעות. נו, באמת. עכשיו, זה הקצה של הקצה. אבל הרבה פעמים אם אתה נתקל בבעיות של תנועה כדי להגיע לגליל, לראש פינה, זה לוקח לך שעתיים וחצי. כדי להגיע לבאר שבע זה יכול לקחת לך שעתיים וחצי, נכון? עכשיו זה משתנה.
אנחנו הולכים לשנות את זה ולחבר את המדינה. לרשת אותה צפון-דרום. לפשט מאוד את תהליכי הבנייה וכמובן שחררנו קרקע לאחר מאבק גדול, שנטען נגדנו שמסרנו את קרקעות הלאום בידי זרים כשהורדנו את אחוז הקרקע בבעלות המדינה מ-93 אחוז ל-89 אחוז. לצפון קוריאה יש יותר מאחז בקרקעות מאיתנו. אבל המדינות הרגולטוריות באירופה נמצאות עם ממוצע של 30 עד 40 אחוז.
יש לנו עוד כברת דרך ללכת. שחררנו קרקעות, אנחנו הולכים להעביר צירים מהירים מאוד, צפון ודרום, גם תחבורה, גם רכבות ואנחנו מבצעים כרגע, לא שמים לב לזה מתחת לרדאר כי מטבע הדברים אתם, העיתונאים, מתעסקים בדברים אחרים - אנחנו עושים מהפכה בוועדות התכנון והבנייה. זה שינוי לא פחות גדול ממה שעשינו בשנת 88' כששחררנו את חוקי המטבע הזר שהיו פה, איש לא זוכר כרגע ואיש לא מעלה על דעתו שמדינת ישראל הייתה בסוף המאה ה-20 מדינה שלא יכולת להוציא מתחומה יותר מחופן דולרים החוצה. אם חזרת ולא דיווחת על חופן הדולרים, אז היית בגדר עבריין. זו הייתה מדינת ישראל לפני קצת למעלה מעשור שנים. עשינו את השינוי בזמן שהייתי ראש ממשלה. היום אף אחד לא זוכר בכלל כי אף אחד לא יכול להעלות על דעתו שאפשר אחרת. אז היום כבר מבינים שכביש 6 זה משהו. כבר לא מבינים בכלל איך היינו זזים לפני זה. והשילוב הזה של קרקע, תחבורה מהירה ופישוט בתכנון, שלא ייקח 7 שנים לתכנן כביש, זה ייקח 11 חודש יחד עם הפקעות. כי אחרת אי-אפשר לצמוח ואם אי-אפשר לצמוח אי-אפשר לשלם בשביל החברה והרווחה והקשישים והחינוך ומעל לכל הביטחון.
אנחנו יוצאים מהמשבר הזה טוב יותר ממדינות אחרות אבל אנחנו נזנק מעלה-מעלה בין השאר עם הלאו-טק שבלאו-טק (low tech), מה שתיארתי כאן. אני לא מדבר על ההיי-טק, זו הרצאה אחרת ולא באתי לתת כאן הרצאה כלכלית. בשנה האחרונה אמרנו שנצא ואנחנו יוצאים מהמשבר. אנחנו לא רק יוצאים, אנחנו רוצים להמריא ומתחילים להבין את זה בשוקי העולם.
קהל נכבד,
אנחנו צריכים לעשות מאמץ עילאי לגייס את הקהילה הבינלאומית להטיל סנקציות של ממש על אירן כדי להניא אותה מלהמשיך בתוכנית החימוש הגרעיני שלה. אנחנו עוסקים בזה ללא הרף, במאמץ הזה לשכנע.
בשבוע שעבר קיבלה סוכנות האטומית הבינלאומית, כתוצאה ממאמצים של רבים אחרים, בראש ובראשונה של ארה"ב ושל הנשיא אובמה, היא קיבלה החלטה תקיפה מאוד נגד אירן שלא נתקבלה עד כה ואני חושב שזו התקדמות חשובה אבל כמובן צריך לראות כיצד הדברים יתפתחו. המשמעותי בהחלטה הזו היא העובדה שמדובר לא רק בארה"ב והמדינות האירופאיות המרכזיות שהתגייסו להחלטה הזו אלא גם שרוסיה וסין הצטרפו לכך.
לכן, המאמץ שצריך להמשיך בו הוא להביא לריכוז של לחץ אמיתי, סנקציות אמיתיות על המשטר באירן. זה משטר פגיע מאוד מבחינה כלכלית, אני חושב שהוא גם פגיע מבחינת אובדן הלגיטימיות שלו בדעת הקהל העולמית או בחלקים חשובים מאוד בה. ולכן יש מקום להפעיל את הסנקציות האלה. אני מקווה שהם גם אכן יוטלו. דיברתי על כך עכשיו עם ראשי הסנאט שנפגשתי איתם בביקורי בארה"ב וכמובן עם הנשיא אובמה ועם כל המנהיגים או כמעט עם כל המנהיגים המרכזיים שמיוצגים בהחלטה הזאת של סוכנות האטומית הבינלאומית.
עכשיו לנושא קידום תהליך השלום:
אני הבטחתי שאנחנו נעשה מאמצים בלתי נלאים לקדם את השלום ואנחנו עושים זאת. קודם כל שחררנו מחסומים בהיקף שלא נעשה עד עכשיו, מחסומים, נקודות ביקורת, ערימות עפר בהיקף של מאות והדבר ניכר בתוצאות של הכלכלה הפלשתינית כי הרי אין אפשרות לכלכלה הזאת להתפתח כפי שהתפתחה, רק תודות למאמצים החשובים שהפלשתינים עושים בתוך הרשות. אתה מוכרח פשוט להיות מסוגל לשנע סחורות ואנשים וכמובן הדבר הזה בא לידי ביטוי כרגע בצמיחה שמתקרבת ל-10% ויכולה לצמוח יותר בשיתוף פעולה יותר הדוק. זה הדבר הראשון שעשינו.
הדבר השני הוא שאמרתי כמה דברים באוניברסיטת בר-אילן שאני חושב שמגבשים הסכמה לאומית רחבה לפיתרון מעשי: מדינה פלשתינית מפורזת שמכירה במדינה היהודית. אני בחרתי את המילים האלה בזהירות רבה, בקפידה, משום שהם משקפים את תמצית העקרונות שמביאים אותנו לשלום. הכרה בלגיטימיות של מדינת ישראל והפסקת הניסיון לשלול את קיומה, השלמה עם קיומה, ויתור על הרעיון של האירדנטה או של הצפתנו בפליטים, מצד אחד וכמובן צורכי הביטחון האמיתיים שלנו שאנחנו יותר מכל עם אחר, יותר מכל אומה אחרת, מכירים על בשרנו.
הבעיה בצורכי הביטחון היא להבטיח שהשטח לא יתמלא בטילים וברקטות כי הרי הבעיה המרכזית איננה רק קו הגבול שלנו מול החיזבאללה או מול החמאס בעזה, הבעיה היא קו הגבול של החיזבאללה אל מול סוריה, הגבול הפרוץ בין לבנון וסוריה שדרכו מגיע כל הנשק לתוך השטח או הפיסה הקטנה הזאת של 12 קילומטר מעזה למצרים שדרכו זורמים כרגע ב-800 מנהרות כמויות נשק אדירות חרף הניסיונות האמיתיים של המצריים למנוע זאת.
כלומר, בעיית פירוז השטח היא בעיה אמיתית. זה לא תירוץ, לא דבר שצריך לומר אותו ולעבור הלאה או לחתום על איזה נייר, זו בעיה אמיתית. רק מדינה אחת עמדה מול 12 אלף טילים, לפני 70 שנה, היא הגיבה לזה בדרך אחרת, אבל מאז אף אחד לא חווה דבר כזה, לכן הבעיות שאנחנו מעלים, בעיית ההכרה בישראל ובעיית הפירוז של השטח אלה היסודות האמיתיים ולכן אני חושב שהדברים זכו לתהודה רחבה משום שאנשים יודעים, במקרה הזה ולא רק במקרה הזה, ניכרים דברי אמת.
זו האמת הבסיסית שבלעדיה אתה לא יכול להגיע להסכם ואיתה אתה כן יכול להגיע להסכם. אני מאמין שאפשר להגיע להסכם ואנחנו קידמנו את זה גם בכך שאמרנו שנעשה צעדים לא שגרתיים מעבר לקרוא לפלשתינים ולראשי הרשות הפלשתינית לבוא לקדם את המו"מ מיידית. אמרנו שאנחנו נהיה מוכנים לנקוט צעדים יוצאי דופן ועשינו את זה בקבינט לפני ימים אחדים.
אני חושב שהיום ברור לכל מי שצופה באופן אובייקטיבי ואינו נמצא במשרד חוץ של מדינה X או בממשלה של מדינה Y או בתקשורת של מדינה Z. היום ברור לכל מי שבודק את העובדות שישראל רוצה בשלום, היא רוצה להיכנס לתהליך שלום ואני אומר לכם שהשאיפה שלי היא גם להשלים אותו סביב העקרונות שתיארתי.
יש כל מיני סטריאוטיפים, זה לא מעניין, אנחנו פה כדי להשיג את היעדים הללו תיארתי אותם, את שלושת היעדים המרכזיים. אנחנו רוצים להשיג את זה. אני לא רואה את אותה נכונות או אותה נחישות עדיין בצד הפלשתיני, אני רואה סימנים אחרים. אני רואה העמדת כל מיני תנאים מוקדמים לנהל שיחות שלא היו קיימים ואגב מן הרגע הראשון. אני רואה הליכה לבית הדין הבינלאומי או למוסדות האו"ם בניסיון לקדם את הדבר האבסורדי הזה שנקרא דוח גולדסטון.
אני רואה הערמה של כל מיני קשיים חוץ מדבר פשוט אחד, אתה לא יכול להשלים את השיחות אם אתה לא מתחיל אותן, אתה לא יכול להגיע לשלום אם אתה כל הזמן מתרחק, כל הזמן האופק מתרחק ובין השאר הוא מתרחק מתוך ההנחה שהסטריאוטיפ יעמוד להם לעולמי עד.
אתה יכול להגיד שישראל לא רוצה בשלום, שהממשלה הזאת לא רוצה בשלום, שראש הממשלה הזה לא רוצה בשלום, אבל אנחנו הפלשתינים רוצים בשלום כשהאמת טופחת על פני כל מי שמסתכל עליה ועל העובדות.
אני לא מעוניין להוכיח שאנחנו צודקים, מה שאני אומר פה זו האמת, אבל לא האמת הזאת היא לנגד עיניי אלא אמת יותר עמוקה. אי-אפשר לפתור את הסכסוך הזה אם לא נכנסים ומתיישבים סביב שולחן המשא-ומתן, אין דרך לעשות זאת. זאת האמת העמוקה ביותר ובסופו של דבר ההסכם או ההסדר שלום יהיה קשה. הוא יהיה קשה כי הוא ידרוש אומץ לב גדול ממנהיגים. הוא ידרוש מאיתנו אומץ לב ואנחנו לא נבוא על סיפוקנו, אבל גם הצד השני לא יבוא כולו על סיפוקו - זה ברור כשמש.
זה דורש להתעלות, לנטוש במידה רבה את המהלכים הטקטיים. אני לא נאיבי, ברור שלמשא-ומתן יש הרבה טקטיקה אבל בסופו של דבר ההחלטה היא החלטה אסטרטגית, הולכים למהלך או לא הולכים למהלך, אנחנו הולכים למהלך. עד לרגע זה לא ברור לי שהרשות הפלשתינית והעומדים בראשה, העומד בראשה, מוכן להיכנס למהלך. אני חושב שהם צריכים להחליט ואני חושב שהם צריכים להחליט להיכנס למשא-ומתן כי רק אם נתחיל אותו נוכל להשלים אותו וראינו כבר את ערכם של מהלכים חד-צדדיים שאנחנו נקטנו אותם או כשאחרים נקטו אותם, לא זה הדבר שמייצר שלום.
יש כאן הזדמנות גם מן הטעם הכלכלי שתיארתי, שהרי אפשר, והוכחנו את זה תוך זמן קצר, להזניק את האזור, בוודאי את האזור המיידי שלנו ושל שכנינו. גם מן הטעם שיש היום קואליציה בינלאומית שמתגבשת וצריכה להתגבש עוד יותר אל מול אירן וגרורותיה, וגם מן הטעם שאני חושב שהעם בישראל וגם הפלשתינים עצמם כבר לאים מהמלחמה המתמשכת והיו רוצים להגיע להסדר של שלום.
ובכן, אני מקווה שהפלשתינים יעשו את מה שטוב לשלום ואני אומר לכם, גם טוב להם, כי האלטרנטיבה לא לעשות את זה, האלטרנטיבה לא לקדם תהליך מדיני, האלטרנטיבה הזאת תועיל רק לחמאס ולפטרונית שלה אירן ובעלי בריתם השונים.
אני בעוד שעות אחדות יוצא מכאן לגרמניה להיפגש בברלין עם הקאנצלר אנגלה מרקל שהייתה מאוד נחרצת בנושא האירני וגם בנושא של דוח גולדסטון. אנחנו מנסים גם לקדם יחד נושאים שהם חשובים לאיכות הסביבה ולמציאת חלופות לנפט. אפשר להספיק הרבה יותר יחד אם עובדים ומשתפים פעולה בין ממשלות שיכולות לקדם מחקר עקבי ורצוף שלא עולה ויורד עם מחירי הנפט, לצערי, זה מה שקורה בדרך כלל בחלופות של הנפט להבדיל מאנרגיה חליפית בכלל. וכמובן שנדון גם בדברים שהם חשובים מאוד בנושא המדיני, דברים שדיברתי עליהם כאן וגם בנושא ביטחון ישראל.
אני מתנצל בפניכם שאני בא, מדבר וחייב לצאת, היציאה לגרמניה תהיה בשעה מאוד מוקדמת.
אני מאוד מודה לכם, להתראות בשנה הבאה.
