זוהי אחת הסוגיות שנידונו (ברפרוף ולא בהצלחה מרובה!) באחד הפאנלים בכנס העיתונות השלישי שהסתיים בימים אלה באילת. בדיון שכותרתו הייתה "האם התקשורת קוברת את התרבות?" לא נשאלה השאלה אם היא גם חושפת אותה; למרות שבמבט שטחי ראשוני זוהי שאלה כמו-טריוויאלית – שהרי ברור שהתקשורת גם קוברת וגם חושפת את התרבות בהיותה בעצמה ביטוי מובהק של התרבות והתת-תרבות המתהווה כאן על כל מדרגיהָ השונים.
ואולם, על-פי דעתי, התקשורת הישראלית יותר קוברת "תרבות" מאשר חושפת "תרבות". כתבי התרבות ברובם הם כתבי בידור, כתבי שערוריות-תרבות, וכתבי רכילות-תרבות, הם רצים אחרי הנחשף והחשוף בלאו-הכי ומציצים לתוכו עוד קצת. הם לא חושפים בעצמם באורח אקטיבי – הם ניזונים מידיהם של מתווכי יחסי ציבור למיניהם, ומאייטמים חדשותיים קיצוניים של: נפילה, מעידה, השתטות, פרץ של מחלה או אלימות – שמתרחשים או נקשרים רחמנא לצלן לאחד מגיבורי ה"תרבות" וה"תת-תרבות".
מתי הגיעה כתבת הטלוויזיה הישראלית לדירתו המצחינה של המשורר דוד אבידן?! מתי הגיע הכתב הזקוף והתמיר של ערוץ 10 לביתו של השחקן והבמאי אסי דיין (שליט"א)?! מתי הגיעו הערוצים והעיתונים כולם אל כאביו הבולטים של "מלך הרייטינג לשעבר" דודו טופז?! (אולי, עדיין לא!)
ניתן לומר: ככל שיש לערוץ התקשורת האלקטרוני או העיתון המודפס יותר רייטינג או קוראים – כך הוא מתעסק פחות ופחות בגילוייה הבולטים לטובה של ה"תרבות"; ככל שגוף השידור יותר מקרטע מבחינת הרייטינג או מספר הקוראים כך הוא יותר מתעמק באיכות "תרבותית". לכשעצמו – לגוף תקשורת גדול אין זמן או מקום פנוי לתרבות גבוהה – אלא אם כן היחצ"נות "ההולכת לפני המחנה" מצליחה להיות "סקסית" או שערורייתית במידה נאותה. למעט האזכור המינימלי שמתקיים בכרוניקה בלוח השידורים ובאותיות הקטנות של המדריכים והמוספים דוגמת 'עכבר העיר'.
התקשורת היא "נהנתנית" ואגוצנטרית, ונהנית להתענג על כל מופע מיובא, קונצרט רב-רושם, הצגת תיאטרון, סרט ישראלי או סרט זר, ספר מקורי או מתורגם וכיוצא באלה; קודם כל אם הם מעניינים את הציבור לפי רשימות רבי-המכר ומשרדי מכירת הכרטיסים. כל אלה הם גילוייה של תרבות פופולרית, צרכנית ונצרכת לעת-עתה, ולא גילוייהָ של תרבות עילית גבוהה העומדת להשתקע בתודעה הציבורית לזמן יותר ממושך עם נחשבות שהוכיחה את עצמה ותרומה איכותית יותר מעמיקה. את אלה צריכה הייתה התקשורת לגלות ולנבא אותם בעצמה אבל לזאת אין לה לא זמן, לא מקום וגם לא את נבחרת הכתבים שנחונה בחושים הנבואיים ואנינות הטעם המתאימה לגלותם. לכן התקשורת אינה חושפת, ובהתעלמה מתפקידה זה היא בעצם יותר קוברת ומכסה באורות וברעשים את מה שהיא הייתה צריכה לחשוף, לגלות ולקדם אל צרכניהָּ ו"שפוטיהָּ".
לערוץ הראשון יש פינות תרבות: תוכנית על סרטים, תוכנית של מפגש עם איש תרבות, תוכניות מגזיניות שבועיות על תרבות וכמובן: פינות תרבות במהדורות האקטואליה והחדשות. על כך מגיע איזשהו צל"ש לערוץ הראשון (רק שיצליח ויתמיד בכך!), וחבל שהצופים ה"שבויים" במקומות אחרים אינם צופים בו יותר, למרות שכמות אינה מאפיינת בדרך כלל את מרכיביה של האיכות.
למרבה הצער, כך הוא המצב ואין להיות תמימים ולחשוב שהוא עתיד להשתנות בצורה משמעותית לטובה. ערוצים נצפים יותר ועיתונים נפוצים יותר מסתפקים בהתעניינות מועטה יותר – הם תוקפים את הנושא של "תרבות" רק ב"שמחות" עצובות (כשבאמת יש את מי לקבור!) או כשמשהו ממש אכזרי או בולט קורה אצל האמן (בת או בן זוגו) ורק לעתים מאוד רחוקות – ממש ביצירתו.
אז האם התקשורת קוברת ממש את התרבות? – לא, כי היא לא מסוגלת להזיק עד כדי כך – תרבות עולה ומגלה את עצמה בסופו של דבר. האם היא חושפת תרבות?! – גם כן, לא. כי הדברים התרבותיים נחשפים בעצמם ומעצמם בסופו של דבר. וכל מה שבולט כרגע ולרגע בפינות התרבות למיניהן – הם עורבא פרח, פרפראות, שממילא אורך חייהם הוא קצר ובלתי-משמעותי במונחים של תרבות טובה שגוברת על כושר מחיקתו האכזרי של הזמן.
