פעם היו הבדאים והשקרנים מושא לסאטירה, בדיחה, לעתים גם לעג, כפי שנעשה במחזה "בילי בדאי" מסוף שנות ה-50' ( Billy Liar ), שהופק לסרט מופת ב-1963 בבימויו של ג'ון שלזינג'ר ובכיכובו של תום קורטני.
לשקר יש כמה "מצבי צבירה": יש מתיחה מבדרת בסגנון הצ'יזבאט, יש פנטזיה שהיא אמצעי בריחה ממציאות משמימה (כמתואר ב"בילי בדאי"), יש בדיה לשם התפארות תמימה באוזני החבר'ה, וכיום יש גם מערכת יחצ"נות משומנת - להשגת יעדים כלכליים, פוליטיים וכיוצא באלה. חתן פרס סוקולוב לעיתונות השנה, דוד ויצטום, גולל לאחרונה בראיון ארוך בעיתון "העיר" את מסכת היחצ"נות, המקדמת אינטרסים ואנשים, ללא קשר לערכם ולתרומתם האמיתיים - ולעתים, בניגוד לאמת - תוך שזירתה בתקשורת ההמונים. בעידן הפוסט-מודרני השקרנים והמסלפים הפכו גם ליצרנים "חשובים ומוערכים" בשדה האמנות והיצירה, והבדיה הפכה נשק לניגוח פוליטי, כמו שמדגים היטב הנרטיב השקרי שנועד לקעקע את זכות הקיום של המדינה היהודית.
אחת היצירות האמנותיות העדכניות, המבוססות על מסכת עובדות שקרית, היא הרומן "אחוזת דג'ני", היוצר מצג שווא של תחקיר היסטורי אודות מסע כיבוש אדמות ונשים ערביות על-ידי יהודי בשם חיים מרגליות, שהיה חי וקיים ביפו. בנוסף לתסכול, למבוכה ולזעם שהסיפור הזה עורר בקרב צאצאיו של מרגליות החיים עמנו כיום, הצגת מפעל ההתיישבות בארץ ישראל כהתפרצות יצרים של כיבוש וניצול היא סילוף העתיד להישאר ללא מענה, או כמו שמגדיר זאת הסופר האמריקני דון דלילו: "ההיסטוריה נכתבת כיום על-ידי הסופרים".
במציאות שבה רק כ-30 אחוז מילדי בריטניה שמעו על צ'רצ'יל, ושבה אחד מנסיכי הממלכה מופיע למסיבה מחופש לנאצי, מה ימנע מהם לקבל את סרטו של טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד" כסרט היסטורי? נחמד להסתלבט על אחרים, אך גם אצלנו לא חסרים תלמידי בית ספר, שידיעותיהם אודות בן-גוריון מסתכמות בחנויות הדיוטי-פרי בנמל התעופה.
גם פנייה לעזרת חוק לשון הרע לא תועיל כאן, כפי שנוכחנו לדעת בעקבות העלאת מחזהו של מוטי לרנר - "קסטנר" - שסילף את דמותה של חנה סנש והציגה כמי שנשברה בחקירה והסגירה את חבריה, למרות שבית המשפט הכיר באי-נכונותה של טענה זו. משום מה, במערכת האיזונים והבלמים במשפט המודרני, הזכות ל"חופש הדיבור" גוברת על הזכות להגנה מפני לשון הרע וההשמצה, למרות חקיקת חוקי יסוד בנושא כבוד האדם. ובכלל, מי מהמחוקקים והפוליטיקאים יעז להתעסק עם בית המשפט ועם התקשורת?
נאמנים לאימרה "אם אינך יכול לנצח אותם - הצטרף אליהם", נציע בזאת לא רק שלא לרגוז לנוכח ניסיונו של דוד ויצטום לחדור את חומת היחצ"נות כדי לקבל תגובה אותנטית, אשר הסתיים בוויתור, אלא לאמץ את גישתו בחום ואף למסד אותה באמצעות הענקת פרס כלת/חתן הסילוף והבדיה ע"ש בילי בדאי. הצעה זו עשויה לא רק לשמש תחליף מועיל לתסכול, לכעס ולעוגמת נפש, אלא גם תשובה ראויה לעיקרון המקודש של "הזכות לחופש הדעה ולחופש הביטוי": הם ישקרו כאוות נפשם, ואנו נביע את דעתנו עליהם ועל שקריהם...
לפיכך, מוצע בזאת למגזין "מראה" לקיים הליך אינטראקטיבי בן חודש ימים, לקבלת הצעות מנומקות מן הקוראים, לעריכת דיונים ולהצבעת חבר שופטים לשם בחירת הזוכה בפרס היוצר השקרן של השנה. היות שכזבי הפוליטיקאים הינם בדרך כלל חבוטים ושגרתיים עד כדי שעמום, מוצע להדיר אותם מתחרות זו ולפתוח אותה רק לכותבים, אמנים ויוצרים - אולי אפילו במסגרת של קטגוריות משנה: צ'יזבאט - בדיה חסרת אג'נדה, שנועדה בעיקר לשם הבידור; "תורתו אמנותו" - בדיה לצרכי פרנסה, דוגמת סרטו האחרון של טרנטינו; בדיה דרמטית - הטלת רפש להעצמת הדרמה ביצירה, בשל החשש הרייטינג בינוני מינוס; הבדיה בחסות אקדמית - דוגמת ספרו של פרופ' שלמה זנד "מתי ואיך הומצא העם היהודי?"; בדיה לקידום אג'נדה פוליטית, הכוללת גם סקרים מניפולטיביים; יחצ"נות - מינויים, תקציבים, קדימויות.
אם כך נעשה, אולי נחסוך מעצמנו משהו מ"לאכול את הלב".
