129 ימאים וכמה מאנשי מספנת חיל-הים אבדו כשהצוללת הגרעינית האמריקנית תרֶשֶר (SSN 593) אבדה בעשרה באפריל 1963.
תרשר הייתה הצוללת הראשונה מסוגה בחיל-הים האמריקני, ונועדה להיות מהירה ושקטה, כדי להתמודד עם צוללות חיל-הים הסובייטי. הצוללת נכנסה לשירות חיל-הים האמריקני בתחילת אוגוסט 1961, וטבעה, אחרי שעברה שיפוץ בן תשעה חודשים במספנת חיל-הים, במהלך ניסוי לצלילה עמוקה (לעומק 300 מטר) כ-350 ק"מ מזרחית לחופי קייפ קוד, שליד בוסטון. תרשר הייתה הצוללת הגרעינית הראשונה האמריקנית שטבעה. הצוללת האמריקנית סקורפיון.
קפטן (מיל') ג'ים בריאנט, קצין צוללות אמריקני, שחוקר את התאונה כבר עשרות שנים. בריאנט הגיש ביולי אשתקד תביעה משפטית לחשוף את המידע על-אודות תרשר לפי חוק חופש המידע (FoIA). שופט פדרלי פסק, שחיל-הים חייב לפתוח את תיקי החקירה, אך פתיחת התיקים נדחתה עקב מגפת קורונה, ותחל בקרוב.
תרשר נמצאה
בשנים-עשר 1963 מצאו ספינות של חיל-הים שברים של תרשר בעומק הים, אך הציוד לא אפשר לזהותם בבירור. רק בסוף יוני 1964, באמצעות ציוד מתקדם לחיפוש ולזיהוי, נמצא גוף הצוללת בעומק כ-2,600 מטר על קרקעית האוקיינוס האטלנטי, כשהוא קרוע לחמישה חלקים. שברי תרשר התפזרו על שטח של יותר מ-134 דונם. כחודש אחר כך צולמו שברי תרשר, והצוללת הלא-מאוישת טריאסט 2 הצליחה להתיישב עליהם. בחודש ספטמבר 1964 שלתה טריאסט 2 כמה חלקים מהם.
תכנון לקוי
תרשר בפיקוד לוטננט-קומנדר ג'ון וֶסלי הארווי יצאה בבוקר עשרה באפריל 1963 מבסיס קיטרי במדינת מיין, כשמלווה אותה צוללת-ההצלה סקיילארק. במהלך צלילתה עצרה תרשר לבדיקה בעומק 120 מטר, ולא נמצאו כל נזילות. היא המשיכה לצלול במעגלים עד שהגיעה לעומק 300 מטר, כשהקשר עמה השתבש, ונדם. משערים, שקרע במחבר של צינור, שהוביל מי ים לחדר המנוע, גרם הצפה, ששיתקה את הכור הגרעיני בצוללת.
לדברי בריאנט, המסתמך על ברוס רוּל, מומחה לאקוסטיקה, שהעיד בעת שחיל-הים חקר את התאונה. רול מאמין, שלא הייתה הצפה של חדר המנוע. לדבריו, בניתוח המידע האקוסטי מתרשר לא אובחנו קולות של מים בלחץ גבוה, שחדרו לצוללת. כחלופה, מציע רול כֶּשל של מערכת החשמל בצוללת.
בגלל לחץ הפיקוד, נכנסה תרשר לשירות עם מכל הצפה ראשי, המעלה אותה אל פני המים, שתוכנן רע, לא נבחן בצלילה ובוודאי לא בצלילת עומק, אמר בריאנט, כך, לדבריו, רק הכור הגרעיני יכול היה להציפה בשעת הצפה בעומק. בתחילת שנות השישים נבחן תהליך, שיענה על שיתוק המנוע הגרעיני בצוללת, אך טרם אושר. התהליך כלל הזרמת אוויר חם לפעולת המנועים הראשיים, כדי לאפשר חילוץ. אדמירל היימן ריקובר, שעמד בראש התוכנית להנעה גרעינית בחיל-הים, אישר את התקנת התהליך בצוללת אחרת, בהגבלות מסוימות, ולא בתרשר; ואין הסבר להוראתו.
עקב המלחמה הקרה, נמנע חיל-הים האמריקני מלפרסם יותר מדי מידע על חקירת טביעת תרשר, ורק בשנת 2012 תכנן לפרסם מסמכים על התאונה, אך חזר בו. שאירי הנספים בטביעה ממשיכים לדרוש לקבל את המידע והסברים על מה שיודע חיל-הים על הטביעה ועל נסיבותיה.
