אנחנו מתים על נוסטלגיה ועל מדורי ספורט שלפני משחקים גדולים. שם אנחנו אלופי העולם. אגב, אנחנו היחידים בעולם, שמתגעגעים להפסד 5:0, נגד בריה"מ, במוסקבה, לפני חמישים שנה, ולשחקן המצטיין במגרש, שוער הנבחרת, יעקב חודורוב, שבלעדיו היינו סופגים שם עוד עשירייה.
לא נעים, אבל למרות שכדורגל הוא משחק פשוט, שחקנים תוצרת בית, ברמה בינלאומית, כמעט שלא צמחו אצלנו. ואל תגידו לי שיש לנו יוסי בניון בליברפול, ואת ברקוביץ' ורוזנטל, ואולי עוד שניים-שלושה ששיחקו באירופה. ובטח תזכירו לי גם שכאן בבית יש לנו את איתי שכטר, את גילי ורמוט ואת יניב קטן. הכל נכון, אני מת עליהם, אבל שם זה פחות או יותר נגמר. וגם הם - כשהם תופשים יום טוב.
ובואו נפסיק לחפש גאווה לאומית בכדורגל הישראלי. בזבוז זמן. טעות אופטית. החיבור של דגל וכדורגל מתאים לברזיל, לארגנטינה, לאיטליה, לספרד, לאנגליה, ואפילו לטורקיה. אצלנו החיבור הזה הוא עבודה בעיניים. יש לנו כשרונות, לפעמים אפילו גדולים, יש לנו הברקות, אבל, כמו כמעט בכל תחום, העסק מתנהל בלהרים כדור ולרוץ. הכל בדרך אגב.
יש לנו שרה לתרבות וספורט, שתי מילים שמעולם לא התחברו בארץ. אין ספורט ואין תרבות, ובטוח שאין כאן תרבות ספורטיבית.
בידור עממי יש בכדורגל שלנו, וזה לא פסול. תרבות אין כאן. אין תרבות גופנית, אין תרבות ניהולית, יש עסקנים, רובם נהנתנים ואוכלי חינם. על תרבות איש מהם לא שמע. תרבות ספורטיבית מחייבת התמדה, הגינות, ומקצוענות. גם על הדשא וגם ביציעים.
שחקן כדורגל שחתום על חוזה, חייב למלא את חלקו בחוזה בדיוק כמו המאמן, המנהל והבעלים. בכדורגל שלנו החוזים הם חד-צדדיים. רק השחקן מוגן. החוזה מבטיח לשחקן הכנסה שנתית ומענקים. להנהלה, לבעלים, למאמן ולקהל, לא מובטח כלום. לא אורח חיים ספורטיבי של הכדורגלן, לא התייחסות רצינית שלו לאימונים, לא רמת משחק סבירה, ולא ביטוח מפני סחטנות כספית, במקרים של הצלחות יוצאות דופן.