שכנעו אותי למה לא לפדות את החייל

אחד המשחקים האהובים עלי בשיעורי הבעה-עברית הוא "שכנע אותי". אני רושמת על פתקים משפטים אבסורדיים לכאורה, ועל כל תלמיד בתורו לשלוף פתק ולשכנע את חבריו לכיתה שהנאמר בפתק הוא נכון לחלוטין. על יתר תלמידי הכיתה להתווכח עם המשכנע עד שאחד הצדדים מצליח לשכנע באמיתות דבריו. והמלאכה אינה קלה. על המשכנע להוכיח למשל שכדור הארץ שטוח ולא עגול, שחובה לקפוץ על רגל אחת כל יום שלישי, שתלמיד מסוים מהסטודנטים בכיתתנו הוא בן 90, שאני האישה הבָּיוֹנית, ועוד כהנה וכהנה רעיונות כטוב לבי במוּפרעוּתי. מה שמפתיע הוא שהם מצליחים להוכיח כמעט כל משפט. טוב, לא כולם, אבל החכמים שבהם מצליחים לשכנע לחלוטין באמיתות טענותיהם האבסורדיות. הוויכוח מתנהל בכיף, בחדוות-שיחה המלוּוָה בפרצי צחוק של הנאה. הסיבה לכך היא שאין מעורבות רגשית בוויכוח. הדיון הינו שכלתני בלבד. כל הנ"ל הביא אותי לחשוב שאדם מספיק חכם יכול להוכיח כמעט כל משפט בהתאם לנטיות לבו. לדעתי, ביסודן של רוב ההוכחות הלוגיות קיים רובד עמוק יותר, אמוציונלי, המוּנַע מכוח גלגלי צרכים קמאיים, קדמוניים, הישרדותיים, וכן ממניעים אישיים העטופים היטב באצטלה הגיונית או אידיאולוגית. והרְאָיָה היא שכאשר אנחנו מתווכחים, החום עולה לנו לראש. איננו מתווכחים בכיף ויכוח לוגי גרידא כשם שעושים תלמידיי, אנו מגייסים את כל כוחנו ונפשנו להוכחת טענותינו. כי ההוכחה בנפשנו. כי ביסודה של ההוכחה קיים מרכיב אמוציונלי ולא לוגי. את ההקדמה הנ"ל הבאתי בגלל נושא אחד חשוב וכאוב – שחרור גלעד שליט. מאחר שהנושא מעסיק אותי, אני קוראת כל בדל מאמר העוסק בסוגיית שחרורו השנויה במחלוקת, ואני חייבת לומר שכל הנימוקים משני עברי המתרס משכנעים לגמרי, ובכל זאת גיבשתי עמדה, וכל טענה הנוגדת את עמדתי - אני יכולה להדוף בטענת נגד המצדדת בדעתי. אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה שקיים שבוי חי, הנמק בשבי אויב אכזר, והמדינה אינה עושה די לשחרורו. אני, כמובן, הייתי מעדיפה לראות את גלעד שליט משוחרר בפעולה צבאית הרואית כדוגמת מבצע אנטבה, אך אם אין הצבא שלנו מסוגל לכך - אני מוכנה לשחרור מחבלים רבים. יאמרו ששחרור מחבלים יביא עוד פיגועים, ואני אומר שיהיו פיגועים גם ללא שחרור המחבלים מהכלא, וכי על כל אסיר טרוריסט קיימים עוד מאה המוכנים לעשות את אותם הדברים עצמם כל עוד קיים מניע ואין הרתעה מספקת. יאמרו שההרתעה תיחלש בעקבות שחרור המחבלים, ואני אומר שההרתעה תיחלש הרבה יותר אם תופעת ההשתמטות מצה"ל תתרחב בעקבות אי-אמון במדינה שנחשבת כמפקירת בניה. יביאו את ההיבט ההלכתי המובא במשנה במסכת גיטין: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן¹ מפני תיקון עולם" "שמא יבוא לסחוט יותר", ואני אביא את דעת הרבנים הסבורים שמשנה זאת עוסקת רק בפדיון כספי הנובע מהלכות צדקה. ואביא לחיזוק טענותיי את כל הסיפורים שבהם נפדו יהודים מעבר לכדי דמיהם, ואראה שברובם של המקרים בהיסטוריה היהודית, החמלה כלפי השבוי ניצחה את השיקולים הרציונליים ואת ההלכה. יאמרו שאנו מחלישים את אבו-מאזן, ואני סבורה שרוב הציבור שלו כבר נטש אותו לפני כן. אבל מה כל הטיעונים הנ"ל לעומת האושר שיהיה לנו לראות את גלעד שליט חוזר אל חיק משפחתו. מי ייתן וישוב במהרה. אמן!