מבנה בלתי חוקי בשטח של מאות מ"ר עומד על תלו מאז 2003, למרות שורה ארוכה של הליכים משפטיים בכל הערכאות. בתי משפט שלום ובית משפט מחוזי העניקו לעבריין עוד ועוד ארכות, בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון ולפיה ככלל יש לבצע מיד צווי הריסה. כך מעלה (יום ד', 14.10.20) פסק דינה של שופטת בית המשפט העליון, ענת ברון, המדגים כיצד עבריינות בנייה היא מכת מדינה בין היתר בשל יד רכה של בתי המשפט וניצול לרעה של ההליכים.
עבד אגבריה בנה בשנת 2003 בית מגורים בן 300 מ"ר על אדמה חקלאית ליד אום אל-פחם. באותה שנה הוגש כתב אישום נגדו לבית משפט השלום בחדרה, הוא הורשע ב-2007 והצטווה להרוס את הבית אם לא יקבל היתר בתוך 18 חודשים. בשנת 2010 הוגש כתב אישום נגדו לבית משפט השלום בחיפה, בשל אי-קיום הצו הקודם. הוא הורשע והצטווה להורסו עד מאי 2011. בפברואר 2012 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה את ערעורו. אגבריה הגיש עתירה מינהלית, המחוזי דחה אותה והעליון דחה את ערעורו בפברואר 2013 והעניק לו חודשיים להרוס את הבית.
אגבריה לא ציית, בשנים הבאות המשיכו להתנהל הליכים רבים בעניינו ובשנת 2015 התירו המחוזי והעליון לעיריית אום אל-פחם להרוס בעצמה את הבית החל מאוקטובר 2015. אז העלה אגבריה טענה חדשה: שטחו של הבית הוכפל (בניגוד לחוק) ל-600 מ"ר והצו המקורי מתייחס ל-300 מ"ר בלבד. טענתו זו נדחתה הן בחדרה והן בחיפה, אך הוא המשיך להגיש בקשות ולקבל אורכות גם בשנת 2016.
באוגוסט 2016 ביקש ראש עיריית אום אל-פחם דאז, חאלד אגבריה, מפרקליט המדינה דאז, שי ניצן, לאשר הימנעות מהריסת הבית, כפוף להתחייבותו של עבד אגבריה לאטום אותו עד 1.9.16 ולקבל אישור בנייה עד 28.2.19. הוא גם התחייב שלא לבקש ארכה נוספת אם לא יעמוד בתנאים אלו. ניצן הסכים, לא בלי התלבטות כדבריו, וזאת נוכח כל התחייבויותיו של עבד אגבריה. הוא לא השיג היתר בנייה במועד, ביקש ארכה של שנה ובית המשפט המחוזי העניק לו שישה חודשים - ולאחר מכן עוד שישה חודשים, עד מאי השנה. באותו חודש ביקש אגבריה עוד ארכה, אך המחוזי דחה את בקשתו.
על כך ערער אגבריה לבית המשפט העליון, ובחודש יוני עיכבה ברון את ההריסה עד להכרעה בערעור. בדחותה את הערעור, היא אומרת: "בית משפט זה פסק, ולא אחת, כי עבירות תכנון ובנייה מבטאות זלזול בחוק וברשויות; וכי אל לו לבית המשפט ליתן ידו לבנייה בלתי חוקית, בוודאי לא להניח לה להימשך עד אין קץ. הכלל הוא שצו ההריסה יבוצע במועדו וכי בית המשפט לא ייעתר לבקשה לדחיית המועד לביצוע, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, כגון שהיתר הבנייה מצוי בהישג יד ועיכוב פורמלי הוא שמעכב את קבלתו. עוד נקבע כי הנטל להוכיח כי קבלת היתר הבנייה מצויה בפתח, ולמצער שקיימת אפשרות לקבל היתר בתוך פרק זמן סביר, מוטלת על המבקש את עיכוב ביצוע צו ההריסה; ובעניין זה ניצבת משוכה גבוהה בפני המבקש, ואין די בטענות בדבר קיומו של הליך תכנוני כלשהו.
"בעניינו של המערער התהפכו היוצרות, ועיכוב הביצוע הפך לכלל. 17 שנים חלפו מהיום שבו הוקם המבנה, וחרף צווי הריסה שניתנו המבנה עודנו עומד על תילו... עתה, ניתן לומר כי כלו כל הקיצין, ואין הצדקה כלשהי להוסיף ולעכב את ביצוע הצו. בחלוף השנים, דומה כי התנהלותו של המערער שאינו אומר נואש, מגעת כדי שימוש לרעה בהליכי בית משפט; כאשר כל תכליתו של הערעור הוא להביא פעם נוספת ל'דחיית הקץ', כמו שורה ארוכה של הליכים לפניו, בניסיון למנוע ללא צידוק וללא כל יסוד בדין את ביצועו של צו ההריסה השיפוטי שניתן ביחס למבנה בלתי חוקי, ולפני שנים רבות כל כך".
עוד מזכירה ברון את התחייבותו של אגבריה שלא לבקש ארכה נוספת, אשר לה נתן המחוזי תוקף של פסק דין, "ובעשותו כן הלך כברת דרך ארוכה נוספת לקראת המערער מעבר לארכות שניתנו לו עד אז". היא מוסיפה: "המערער אינו יכול להישמע בטענה כי יש ליתן משקל לכך שבמבנה מתגוררים עשרות בני משפחתו; מעבר לכך שהטענה נטענה בעלמא, היא אינה מתיישבת עם התחייבותו שניתנה עוד באוגוסט 2016 במסגרת הסכמות הצדדים, שלפיהן המבנה ייאטם מיד ולא ייעשה בו כל שימוש אלא אם כן בעתיד תוכשר הבנייה ויותר השימוש למגורים, דבר שלא קרה".
ברון קבעה, כי על אגבריה להרוס מיד את הבית, ואם לא יעשה זאת עד 1.12.20 - תהיה הוועדה המחוזית חיפה רשאית להורסו ולגבות מאגבריה את העלויות. את אגבריה ייצג עו"ד חוסיין אבו-חוסיין, ואת הוועדה המחוזית - עוה"ד מיה בש-מיכאלי ודוד פרוינד.
