מה, אם כן, משאיר את החילונים נוסח לפיד בארצנו הדוויה?
האם ארון הספרים החילוני הוא המשאיר אותם לשאת בנטל קיום המדינה בארץ הקודש? או אולי כדברי אביו המנוח, "בתי-המדרש של החילונים שהם המוזיאונים, התיאטראות ומקומות הבילוי"? אם אכן "בתי-מדרש" אלה מיצגים את מקורות האמונה שלהם, אז מה מכיל ארון הספרים החילוני בכל הקשור ליחסי הגומלין שבין היהדות "לישראליות" שנוצרה בארץ ישראל החל מסוף המאה התשעה עשר ועד ימינו? אולי האמונה שדת ישראל היא "אופיום להמונים" כדברי מארקס היהודי המומר חביבו של יאיר לפיד?
ואולי רעיון העוועים של אוגנדה בבסיס החילוניות המודרנית של ראשית המאה העשרים – רעיון, שהפיתרון הסופי של הבעיה היהודית עשוי להימצא בהקמת קולוניה יהודית באפריקה או בדרום אמריקה ואולי באזרבייג'אן שבחסות המשטר הקומוניסטי. ואם לא הייתה זכותנו הדתית, המשיחית, ההיסטורית, ומורשתנו הנטועה בסלעי ארץ ישראל - איזו צדקת דרך חלופית קיימת לדעת לפיד להקמת מדינה יהודית בחבל ארץ זה?
אפילו דוד בן-גוריון, ממנהיגי הזרם הסוציאליסטי "חילוני" של התנועה הציונית, הבין שמדינה יהודית בארץ ישראל יכולה לקום רק על בסיס המורשת הדתית והתנ"ך אותם הורישו לנו אבותינו שומרי הגחלת בכל הדורות.
לפיד, כחבריו לדרך, משכתב את ההיסטוריה המודרנית של עם ישראל, ומנכס שלא על-פי העובדות ההיסטוריות את זכות הקמתה של המדינה לטובת הזרם החילוני של התנועה הציונית.
המיתוס השקרי הזה, לפיו העלייה השנייה הסוציאליסטית היא שסללה את הדרך להקמת המדינה, מלווה אותנו בחינוך הלקוי אותו הנחיל לנו בעל כורחנו שלטון השמאל הציוני ערב הקמת המדינה, וממשיכי דרכו הפוסט-ציוניים, לאחריה.
שיבת ציון המודרנית והרעיון של הציונות כתנועת השחרור הלאומית של העם היהודי לעולם לא יכולים היו להתגשם אלמלי מצאו על חורבות "פלשתינה"-ארץ ישראל את הישוב היהודי הישן של ירושלים, חברון, טבריה, צפת, עזה, חיפה, יפו ועוד.
ואפילו העלייה הראשונה, שקדמה לקונגרס הציוני הראשון, הייתה עלייה דתית במהותה ובמטרותיה, ואת חלקה בביסוס המושבות החדשות בארץ ישראל במימון הברון, הצניע השמאל הסוציאליסטי הציוני. והנה היום, מעז לפיד לטעון כי החילונים הם שהקימו את המפעל הציוני, ואין בלתם.
אבל דווקא היהודים הנדכאים של הישוב הישן, החל ממשפחת זינאתי בפקיעין, וכלה ביהודים של "הכוללים" בערי הקודש, שהתפרנסו בעוני רב מכספי החלוקה הדלים – הם הם מקיימיה של הרציפות היהודית בארץ ישראל לדורותיה, ובזכות עמידתם זו נבנתה הארץ וקמה מדינת ישראל 3 שנים לאחר השואה, בעת ששש-מאות אלף היהודים שחיו אז בא"י נחלצו יחד עם פליטי השואה למלחמת השחרור שבה נפלו ששת אלפים חללים. איש לא עשה אז אבחנה אותה עושה לפיד היום, בין דתיים ושומרי מסורת לחילונים, בין אדוקים לאנשי השומר הצעיר, בין מתנדבי חו"ל אשכנזים לספרדים לוחמי הקומנדו הצרפתי המהולל של עולי מרוקו.
טוב שנדע אף זאת, שמשתמטים ממלחמת המצווה של הקמת מדינת ישראל, היו מקרב אותם חוגים בלא הבדל, חילונים ודתיים. דור תש"ח, כמו הדורות שלחמו למען קיום העם והמולדת בכל מלחמות ישראל, לא הוריד כדבריו הנואלים של לפיד, את הכיפה המסמלת את הרעיון היהודי כמו את הטרגדיה היהודית בעת לחימתם למען השיבה למולדת.
הרמב"ם, גדול הפוסקים ביהדות לא הייה חלילה מתיוון, כדברי הבלע של יאיר לפיד. הרמב"ם – הנשר הגדול, ידע למצות מהתרבות היוונית כמו מהפילוסופיה והמדע הערביים בימי הביניים, את היסודות שאפשרו ליהדות להתמודד עם סוגיות של זהות ושל תודעה, ולהפריד בין לוגיקה, פילוסופיה ומדע יווניים, לבין האמונה הדתית העמוקה בקב"ה, שעמדה בבסיס משנתו של הרמב"ם.
ההתנפלות המבישה של חוגי השמאל על שר המשפטים יעקב נאמן בדבריו על המשפט העברי כבסיס אפשרי למשפט הישראלי, ממחישה את עומק הבורות, המיתוסים השקריים ותהומות הפחד של חוגים אלה מכל דבר הקשור למדינה יהודית, למשפט עברי ולזהות יהודית.
קו השבר המפריד בינינו לבין השקפת העולם המתייוונת של לפיד איננה מבוססת על המחלוקת בדבר קיום מצוות היהדות, ואם לא כולן אף לא מקצתן. בקרב ששת מיליוני היהודים החיים כיום בארץ ישראל קיים תחום ברור של קרבה למורשת ישראל ונאמנות ליסודותיה המוצקים חרף השוני בדרכים להגשמת מצוותיה.
המחלוקת שבין מחנה לפיד לבין הרוב המכריע של הציבור היהודי, הוא על צדקת דרכנו במאבק על הריבונות היהודית בארץ ישראל. זהו המאבק בין עם ירושלים למיעוט המוכח של נוטשי הזהות היהודית.
עם זאת, וחרף המחלוקות, אלה וגם אלה הנם יובלי הנהר הגדול של עם ישראל, כדבריו של נשיא המדינה שמעון פרס.