נעם סולברג, קבל חיזוק

משפט שבו אחד הצדדים ידוען, מתנהל בשתי זירות: באולם בית המשפט ובתקשורת. ואם יעז בית המשפט לפסוק נגד מי שהתקשורת חפצה ביקרו, במקרה כזה, השופט/ת הופך ל"נאשם", והמשפט ממשיך בתקשורת. זה בדיוק מה שקרה לכבוד השופט המחוזי, נעם סולברג. פסיקתו נגד אילנה דיין, הריצה אל העמדות את החברים מהעדר. מי למקלדת, מי למיקרופון, ומי אל מול המצלמות... תחת הכותרת "חופש העיתונות בסכנה" (גלובס, 10.12.09) כתב הפרשן המשפטי יובל יועז: "התערבותו של ביהמ"ש בצורת העריכה של הכתבה, התעקשותו לבחון בעצמו את כל חומרי הגלם, לעבור על כל שוט ולקבוע אם שילובו או אי שילובו בכתבה היא בבחינת חדירה של המערכת השיפוטית הרחק מעבר לתחום יכולתה ומומחיותה". לעומתו העדיף רביב דרוקר לשתף אותנו בתחושותיו, כפי שכתב בבלוג שלו: "פסה"ד של השופט סולברג העביר לי צמרמורת בכל הגוף"... והוא מזהיר: "אם בתחקיר כל כך חשוב של עובדה הם מקבלים ככה על הראש, אז זה אור אדום לכולנו". עמוס הראל, פסק מהטריבונה: "נוק-אאוט לתקשורת" (הארץ, 9.12.09). קביעה דומה הייתה למנכ"ל התנועה לחופש המידע, רועי פלד: פסיקת סולברג מהווה "מכה אנושה לחופש המידע" (הארץ, 13.12.09). יומיים קודם, בדה-מרקר, כתב עידו באום: "הקביעות של סולברג מאיימות לשתק את העיתונות החוקרת" (דה- מרקר, 11.12.09). מסתבר שחרדה היא מחלה מידבקת. רון בן-ישי סבור ש"השופט סולברג, אינו יודע מהי עיתונות", ו-"הרשעת אילנה דיין היא תקדים מסוכן" (ויינט, 9.12.09). הנושא הנדון הוא אתיקה עיתונאית. הטענה נגד אילנה דיין היא, שבמניפולציה היא יצרה רושם אצל הצופה הסביר (יש דבר כזה), שסרן ר' פושע. כל העושים במלאכה יודעים או צריכים לדעת, שהמניפולציה היא האחות התאומה והערמומית של השקר. כך שהטענה "אמת דיברתי" לא תופסת כאן. יובל יועז עשה עוד צעד כשרמז שפסיקתו של סולברג הייתה בכלל אידיאולוגית: "קשה להשתחרר מהרושם", כתב יועז, "שבהקשר הזה, משפט אילנה דיין שהתגלגל לידיו נראה לו כהזדמנות של ציבור שלם לבוא חשבון עם התקשורת האליטיסטית התל אביבית". ואם לא הבנתם אז, כבודו הינו "מתנחל, חובש כיפה", שמצא הזדמנות לסגור חשבון עם נציגת הברנז'ה התל אביבית. לרובם יש המלצה: ערעור. שם במעוז של דורית ביניש, הנשיאה תעשה צדק עם חברתה הטובה אילנה... זה אותו צדק שעשה תאודור אור עם אלי הורביץ'.