הסוס הטרויאני של מרדוק

המייסדת של ה"פוסט" רחוקה מקטילת קנים, אריאנה האפינגטון השיבה לו. מי שמעוניין בויכוח המאלף ובשובָליו, ימצא אותם בכול דומיין. לעניינינו, חשיבות הפולמוס הוא בסוגיה מיהו עיתונאי בן זמננו. אסתפק רק בהבאת קטע מתוך מאמר שכתב ב"עין השביעית" חנוך מרמרי, מי שעשה דרך ארוכה מן העיתונות המקומית ועד לעורך הראשי של הארץ כשזה היה בשיא פריחתו.. הקטע הוא תשובה לנחום ברנע והוא פורסם ב"עין השביעית": "כששואלים אותי מה מצב העיתונות, אני אומר שמעולם לא היה מצבנו טוב יותר. נכון שהעיתונות המוסדית בנסיגה מנטאלית ובהתכווצות מדאיגה, וכמובן אינה נותנת ביטוי לדור הבא, שלא גדל על נייר עיתון. אבל הדור הבא מבין את מקומו ביקום והוא נותן ביטוי לעצמו בעצמו, בלי משכורת מובטחת ולעתים ללא כל הכנסה. אתה זוכר בוודאי את הימים ההם, בסוף שנות השבעים, שבהם נסגרו העיתונים סופית בפני אנשים חדשים, שהתדפקו לשווא על דלתותיהם. הקביעות של הוותיקים והקנאות של גילדת העיתונאים היו כשלשלאות על דלתות הכניסה למקצוע. כך נולדו המקומונים; עצבניים, חפיפיים, עסוקים בעצמם. וכך קם עיתון "חדשות", שספג קיתונות של ביקורת על שאנשיו אינם יודעים את המלאכה (ומאז סגירתו, פליטיו מאיישים את מיטב המשרות בעיתונים שלעגו ובזו להם). כנראה שככה זה מהפכות. יצריות, שטחיות, מזגזגות. אבל שום כעס, נזיפה או בוז לא יחסמו את האנרגיה שבהן.

אני יושב היום בבית, וגם אם האתר שאני כותב בו אינו מאפשר עדיין פרסום תגובות (כפי שנהוג בכל אתר עיתונות מקוונת ראוי לשמו), אתה יכול לראות בי בלוגר. גם חברי לאתר, טובי אנשי הרשת, הם בלוגרים. וכך גם הקוראים החדשים, שהאוריינות שלהם שונה מזו שלנו, ומשוכללת בהרבה. דייגי מים עמוקים, אנשי קישוריות ואנשי קונטקסט. כאלה שחורשים בכל טקסט, לא רק בבלוגוספירה, אלא גם, ובעיקר, בבלוקוספירה.

אני נוטה להאמין שסדר היום של הבלוגוספירה מורכב יותר ומעניין יותר מזה שמגישה היום העיתונות המוסדית. הבלוגוספירה פטורה מלמלא קונטרסים ברצח המזעזע של אתמול, שיישכח מחר. היא פטורה מהשיקולים מה מוכר ובאיזה טון צריך להתחנחן אל הקוראים כדי שלא ינטשו. אני מגלה בבלוגוספירה נושאים שלא תפסו מקום בעולמי ודיונים ומאבקים שהעיתונות המוסדית שכחה מזמן, או טרם גילתה. ואפילו מידע קולח ופרטני (לא מאושר רשמית, כמובן) על כל מה שלעיתונות המוסדית אסור לפרסם. כל זה אינו גורם לי להתנשא או לבוז לעיתונות המוסדית. להפך, אני הראשון לטעון שצריך לשמרה כאתרוג, על הטובים והרעים, הלאומיים והחתרניים, המטופשים והעילגים שבכותביה – וכמובן את ערכיה. הרשת טרם הצליחה להפעיל מאסה קריטית של עיתונאים שאפשר יהיה לקרוא ליצירתם המשותפת עיתון. וכשזה יקרה יום אחד, זה יקרה נכון, מתוך זיקה עמוקה לעיתונות הקלאסית ולכל הטוב שבה. ......" מול חנוך מרמרי התייצב עורך "העין השביעית" עוזי בנזימן אשר במאמר ב 5.12.2009 , כותב בין היתר: אין לי דרך טובה ליישב את הסתירה: מיותר להכביר מלים על הכרסום המשמעותי שעיתונות הרשת מכרסמת במעמדה של התקשורת המסורתית (עיתונים, רדיו וטלוויזיה). יחד עם זאת, העכבר ששאג עדיין לא הפך לאריה, גם לא לכלב שמירה חלופי. מכל מקום, לא בישראל. לפי שעה, אכן לא צמחו כאן עיתונאי רשת בולטים וגם לא הגיני רשת המטביעים חותם על תודעת הציבור. סדר היום הלאומי – ככל שהוא נגזר מסדר היום התקשורתי – אינו מושפע, באופן משמעותי, מידיעות או מפוסטים המתפרסמים בוואלה, Ynet או נענע."

המסר הוא רק צלע במשולש התקשורת. שתי צלעות אחרות הן המדיה ומקבלי המסר.מכאן שהציבור שלנו, היעד לקבלת המסרים, אפשר והוא עדיין לא מעריך כראוי את המדיום החדש, או שבמישור האינטלקטואלי, לא כולם חשופים לפנים הרבים שלו. מכאן שאני מקבל את הסייג של בנזימן. "מכול מקום לא בישראל". אבל גם אם נפסח על הציבור אני יכול לציין כמה תופעות: אחת: "העין השביעית" בגרסת הדפוס שלה הלכה לעולמה. במקומה קמה לתחייה "העין השביעית " המקוונת. עורך הניו-יורק טיימס, ביל קלר התבטא בשעתו כי "עידן הטכנולוגיה- המושכלת של עיתונאות המולטימדיה- עידן זה אכן הגיע.. עיתונאים אשר מסוגלים לייצר רק למדיום אחד, הם מין שנמצא בסכנת הכחדה...... לא עוד הרמת אף כלפי בלוגים בלתי ערוכים אשר מספקים יותר תוכן ומושכים קהל רב יותר מאשר מבזקי החדשות של הטיימס" : - Scott Karp www.publishing.com..יתרה מזאת אני יכול להצביע על כמה כותבים באתר "העין השביעית" שהם בולטים מאוד, חשובים מאוד, בעלי עין ועט חדים- כעיתונאי רשת, חרף היות כמה מהם וותיקים בעיתונות הקלאסית. אני מבין שהנחתום לא מעיד על העיסה, אבל ההכללה אינה במקומה.

עכשיו הויכוח נסב סביב היבט אחר, והוא גמול לעיתונאי הבלוג בעבור עמלו, בשעה שהאתר שבו הוא כותב משובץ בפרסומת שבעבורה עורכי האתר ומנהליו מקבלים ממון, וממנו הם מתפרנסים. ב"פורום הכלכלי". איל התקשורת רופרט מרדוק התבטא בזכות שכר סופרים לבלוגרים. ככה כותבת בין השאר אורנה אבני (חדשות מחלקה 1 – 4.12.2009): "הויכוח בין אריאנה הפינגטון לרופרט מרדוק הוא ויכוח על כסף, הרבה כסף. אבל גם על היררכיות חברתיות והבעלות על הידע. אין שום דבר חדש או מסעיר באמירה ש"ידע הוא כוח". הויכוח בין הפינגטון למרדוק, שאך במקרה (ואולי לא) מתבצע בין אישה לגבר, משקף כאמור גם אינטרסים כלכליים והשקפות עולם שונות. אבל לא זה הצד המעניין בסיפור. המאבק בין הישן לחדש, מתבצע על מזרון הקפיצים של המלחמה עתיקת היומין על האחיזה בידע. אבני מתייחסת לנושא מן ההיבט הקונספטואלי. לעומתה כרמית גיא, עיתונאית וותיקה בכל ענפי התקשורת קושרת אותו לפן הריאלי-כלכלי. ככה היא התבטאה באחרונה ב"עין השביעית" ב-3.12.2009: "כשם שאני מוכנה לשלם תמורת זוג נעליים שמוצא חן בעיני, כך אני מוכנה לשלם תמורת חוויה אינטלקטואלית או רגשית ....... נכון, כותבים – סופרים, חוקרים, משוררים וכיוצא באלה – מוכנים לעשות המון כדי שעבודתם תופץ, ושרבים ככל האפשר ייחשפו אליה. אבל זו אינה סיבה לנצל את הנטייה האנושית הזאת. על עבודה צריך לשלם. אפילו מי שקונה ספרים לפי משקל בנוסח "ארבע במאה" אינו מוכן לתת את עבודתו – ממש כמו איש הייטק, עורך-דין, בנקאי, פרסומאי או אינסטלאטור – חינם אין כסף. גם מי שאוהב לגלוש ברשת ולמצוא בה את כל הדרוש לו, לסקרנותו האישית או לעבודות באוניברסיטה, לא היה מסכים לא לקבל תמורה תמורת עבודתו בכל תחום אחר". לא רק לכאורה הגיונית התפיסה של כרמית גיא, היא גם צודקת, אם הצדק הוא העיקר, שכן בעלי האתרים מנצלים את כותבי הבלוגים כדי להרוויח כסך ולא מתחלקים ברווחים. אבל אז כול התפיסה של הבלוגוספרה, אם תרצו- הפילוסופיה שלה- נופלת על פניה. במקרה זה הכותב אומנם לא קשור בטבור הכלכלי של הפרסום אלא משמש מעין "פרי לאנסר". Free Lancer בעיתונות משמעו עיתונאי, כתב, או פובליציסט, שאינו מחויב לעיתון והעיתון לא מחויב לו. ברצותו הוא כותב לעיתון והעיתון יכול או לא יכול לקבל את הכתבה או המאמר שבעבורם הוא משלם אם אלה רואים פרסום. הוא משלם על עבודה ספציפית. רוב הצלמים דרך משל הם "פרי לאנסרים". אבל, עמיתיי, Free Lancer הוא בעצם "שכיר חרב". זאת המשמעות המילולית. ולא אני, ולא בלוגרים כמוני לא רוצים להיות כאלה. אני רוצה להיות חופשי בכתיבה, גם בנושא וגם בסגנון, במגבלות של עצמי, ולא נתון לחסדם של האדונים מרדוק, שוקן, מוזס או נמרודי, תוך הבדלים בין כול אחד ואחד מהם. אמת, שליד המעגן שממנו אני משייט ישנה פרסומת אבל היא לא מפריעה לי ואני לא זו בלבד שלא מפריע לה אלא היא מאפשרת לי לשוט כול אימת שבא לי בכל כלי שיט שיש לי. אין צורך להוסיף כי גם לעיתונות הכתובה יש בלוגים, וזה מלמד בין היתר שגם להם חלק ונחלה בבלוגוספרה, ליתר ביטחון, אבל המעגן הוא שלהם.

ציינתי כי המדיום המקוון הוא "תקשורת המונים במיטבה". אני מעדיף להגדיר אותה כ" תמסורת ההמונים", שכן בעוד שהקֶשֶר הוא טכני, המֶסֶר הוא תוכני, ואנו עוסקים בתוכן. ככה או אחרת, זהו מדיה זמינים לכול אחד שנכנס אליו בכול אחד מאמצעי הקשר: בכתובים, בקול ובחזות. בכול אחד מהם שפע אדיר של מידע, של תרבות, אמנות,מדע, טכנולוגיה,פובליציסטיקה, הומור,הבלים, זבל טרי או ממוחזר - עולם ומלואו נגיש לכול אדם בהתאם לשליטתו בכלים. בשעתו הקומיקאי ג'ורג' ג'סל, איש הקולנוע כמעט מימיו הראשונים, הכריז מלחמה על הטלוויזיה בטענה שהיא תהיה אסון לא רק חברתי אלא גם חינוכי כלכלי, מפני שהרחובות יתרוקנו. הוא כתב על כך מכתב לדוד בן-גוריון ( וזה מובא בספר "בית היהלומים" שהזכרתי לעיל). הרחובות הומים, הכלכלה שוב פורחת, ואם ישנם פגמים חברתיים או חינוכיים אלה לא באשמת הטלוויזיה. גם כאן וגם בעולם ישנן פינות טלוויזיוניות משובחות אשר יש בהן חינוך, גם פורמאלי וגם ציבורי. הטלוויזיה גם לא פגעה בפרסומת בעיתונות הכתובה. להיפך בחברה צרכנית היא הגבירה את מערכת השיווק. מי שבאמת מאיים על כלי המדיה הקלאסיים, כולל הרדיו והטלוויזיה הוא ללא ספק המדיום הווירטואלי. הוא זמין תמיד, העיצוב הוא ידידותי והוא בדרך כלל חינם אין כסף מצד המשתמש בו. ה"האפינטון פוסט" הוא דוגמה מובהקת. הסוס של רופרט מרדוק הוא גזעי. שווה הרבה כסף. שיישאר באורווה שלו ויערוך איתו מרוצים בהיפודרומים שלו ומחוץ לזירת הבלוגוספרה. ויש עוד פאן חשוב והוא של הסובייקט - האדם שכותב את הבלוגים. כול אלה שעברו את כל אמצעי המדיה- עיתונות, רדיו וטלוויזיה, מכירים מצוין את המגבלות, את הסָד, שבו פועל כול אחד מהם . ברדיו, בחדשות, עליך לתמצת רבבות מילים לכלל משפט אחד. בכָתָבָת רדיו - הכתֶבֶת או הכתב מוגבלים לדקה, דקותיים. בטלוויזיה, לא זו בלבד שהטקס מוגבל אלא הוא משני לתמונה. ככול שהתמונה טובה יותר, ככה הכתב גורע מן הטקסט ונותן למצלמה "לדבר" ואת המצלמה מפעיל הצלם. גם בכתבות מאגאזיניות יש סייגים למספר מילים ותמיד הכתב מחויב לשלב דמויות אוטנטיות . אבל גם בעיתונות הכתובה שיריעת הכתיבה רחבה יותר, קיימת מסגרת קפדנית לא רק למספר המילים שמוקצה למאמר אלא גם לתוכן. תפקידו של העורך הוא לנתח באזמל חד את הרשימה של הכתב, הפרשן, המומחה וכיו"ב.זה חשוב, אבל זאת מגבלה, והיא לאו-דווקא נובעת מליקוי בכתיבה, אלא בחסר מקום. העמדות תפוסות. רק כאשר הסובייקט משתחרר מכול אלה, מתגלה בו היצירתיות, אם יש בו, והחופש להביע דעה, תפיסה, השקפת עולם, כפי שהיא נראית לו, נקייה מכול שיקול אחר. גם כאן יש ויש. יש מצור משובח ויש זבל. הבחירה היא בידי הקורא. זהו שוק המידע האדיר ביותר בעולם. מוכרים וקונים הכול. אינני יודע מה טומן בחובו המדע שהוא עדיין בדיוני. אבל עכשיו האינטרנט הוא סמל נעלה לחופש האדם, כלי הביטוי שלו, באותם מקומות שבהם המדיום נגיש, וגם באותם מקומות שבהם הוא מוגבל, בוקעים מתוכו קולות אנוש ואנחנו קוראים, מאזינים וצופים. עולם קטן- מלא וגדוש.ואנו לא מחרישים. אם מחפשים איזו דוגמה טרייה לעוצמה של המדיום הזה, הנה היא שוב באה מאירן, לפני עשרה ימים כאשר הסטודנטים בקמפוסים ומחוצה להם הפגינו בהמוניהם נגד משטר העריצות הדתי. זאת על-אף הסכנה שנשקפה לחייהם מצד הקלגסים של ה"באסיג'", בשרות משטר האייתולות. לצעירים ולצעירות שמעבירים את המסרים מגיע פרס העיתונאות לחרות האדם. אינני חושב שיש סיפוק גדול יותר לאיש מדיה בחברה פתוחה וחופשית, ולכל בן אדם שוחר חופש, מאשר התעוזה הנפלאה הזאת והסיכון הזה בהעברת מידע ומסרים בכול דרך שהיא והדרך הפתוחה עדיין,פה ושם, הוא האינטרנט- העיתונאות המקוונת. התחלתי בכנס אילת לעיתונות ואסיים בו. אגודת העיתונאים בתל אביב היא היוזמת את הכנסים באילת החמימה, תיזום האגודה בירושלים, שאני עדיין חבר בה, כנס של העיתונאות המקוונת בעיר ללא הפסקה. זה יצליח. גם כאן יש ים, ויש שכיות חמדה ורטט תרבותי, אמנותי בידורי שאין כדוגמתו. הנה אתגר. ואם היא לא תיזום זאת, שיעשה זאת גורם אחר. הגיע הזמן. גם כאן.