על עיתונות, צביעות וטיפשות

הסיפור על הגבר עם האשכים הכואבים הפך מזמן לקלישאה חבוטה, אולם בכל זאת נחזור עליו בקצרה, כי הוא רלוונטי לדברים שייכתבו כאן בהמשך. לגבר אחד כאבו נורא האשכים. הלך מאורולוג לאורולוג וכולם כאחד אמרו לו, כי אם ברצונו להימנע מכאבים באזור הרגיש כל-כך, הרי שעליו לחתוך אותם. הגבר, כמובן, סירב בכל תוקף. בכל זאת הם חלק מגבריותו. יום אחד סיפר לו חבר טוב, שבשנגחאי שבסין ישנו רופא אלטרנטיבי קשיש מומחה לאשכים. פדה הגבר את חסכונותיו, רכש כרטיס טיסה והגיע ישירות לביתו של הרופא הקשיש. חפן הרופא את אשכיו של הגבר בכף ידו, עשה עצמו אומד את משקלם ואז אמר לו כשחצי חיוך על פניו: "יש לי בשורה טובה בשבילך, אין צורך לחתוך אותם". "תודה רבה", אמר הגבר לרופא הסיני תוך שהוא מנשק את ידו ודמעות זולגות מעיניו. "רגע אחד", אמר לו הרופא הסיני, "לא סיימתי. נכון שלא צריך לחתוך, אבל תוך כמה ימים הם יפלו לבד...". כפי שכולם יודעים מדוע נכנסת כלה לחופתה, כך ברור מדוע חברי הכנסת יואל חסון, דניאל בן-סימון, מירי רגב ועוד שורה ארוכה של נבחרי ציבור מצדדים בחוק המונע ממי שאיננו אזרח ישראלי לאחוז בכלי תקשורת: לחסום את ראש הממשלה בנימין נתניהו עד כמה שאפשר, כדי למנוע ממנו להמשיך וליהנות מעיתון התומך במדיניותו "על עיוור", כפי שאומרים הצברים. את העיתון "ישראל היום" ייסד למען נתניהו המיליונר היהודי-אמריקני, שלדון אדלסון, שאיננו בעל אזרחות ישראלית. כך שהסעיף בהצעת החוק של חסון ושות' לוקה בצביעות ובהיתממות, בלשון המעטה. כי כאשר הם מדברים על לאסור על מי שאיננו אזרח ישראל לאחוז ב"כלי תקשורת" (ברבים), הם מתכוונים בעצם ל"כלי תקשורת" (ביחיד). ואם להיות יותר ספציפיים, הרי שכוונתם הינה ל"ישראל היום" ולאדלסון בעליו. הצעת החוק של חסון ושות' משרתת מן הסתם גם עיתונים כמו ידיעות אחרונות, מעריב והארץ, ש"ישראל היום" נגס מתפוצתם עשרות אלפי עותקים, מה גם שהוא מופץ חינם. ואולם, כשבוחנים מה קרה לעיתונות הכתובה מאז "נולד" האינטרנט, אפשר לקבוע בשקט, כמו בסיפור האשכים לעיל, כי תוך פרק זמן שלא יעלה על חמש עד עשר שנים, יוכל האזרח לרכוש בקיוסקים וודקה, סיגריות ומסטיק - רק לא עיתונים יומיים. בעידן האינטרנט, עידן ה"אונליין" ו"הלייב", התחרות בין המחשב לבית הדפוס כמעט שלא קיימת: האזרח קורא כבר בלילה, באינטרנט, את מה שמספקים לו עיתוני הבוקר ביום המחרת. כך שככל שנוקף הזמן, זכות הקיום של הנייר המפויח שעליו מוטבעות המילים הולך ונעלם. יתרה מכך, גם מחיר ההתחברות לאינטרנט - תשתית, ספק וכולי - הוא הרבה יותר זול ממינוי חודשי לידיעות אחרונות למשל. מה גם שאפשר לקבל באינטרנט הרבה יותר מעוד מידע חדשותי. העובדה שהאינטרנט מחסל אט-אט את העיתונות הכתובה (אגב, מי לא זוכר את השיר משנות ה-80' Video Killed the Radio Star שסיפר על הווידאו שחיסל את כוכב הרדיו) - איננה מצדיקה הצעת-חוק כה נלוזה וטיפשית. נלוזה וטיפשית, כי כל דרדק יודע על לפחות עשר דרכים לעקוף חוקים בארץ. לדוגמא: מה מונע משלדון אדלסון להמשיך לאחוז בעיתון, אך באמצעות צד שלישי, אחיין שלו למשל? או באמצעות סתם "איש קש". אף אחד, ממש אף אחד. העובדה שבעוד חמש עד עשר שנים העיתונות הכתובה עלולה/עשויה (הכל בעיני המתבונן) להיעלם מחד-גיסא, כאשר מאידך-גיסא יהיה ניתן גם לעקוף את החוק של חסון, איננה מצדיקה את "העליהום" על שלדון אדלסון. גם לא על נתניהו. את "העליהום" יש לעשות על עמוס רגב, דן מרגלית ודומיהם, שאיבדו את "טוהר הנשק" שלהם ומכרו נשמתם ל"מולך".