ישראל לא לבדה תשכון חרף היותה מוקפת אויבים בכמה גזרות בצפון ובמרכז, כולל רצועת עזה. הפעם זאת לא רק אמריקה אשר עומדת ועמדה לצידנו, מאז זכינו בעצמאות. הפעם חלקים באירופה המערבית, המרכזית והמזרחית הם ידידינו. העובדה שהן בהזדמנויות שונות לא מסכימות עם דרכי הפעולה או המדיניות של ישראל, בעיקר בנושא הסכסוך הישראלי ערבי והשטחים הכבושים, לא אומרת שהם הפכו לאויבינו. זה אמור גם לגבי ממשלת הוד מלכותה בלונדון אשר עליה הסתערנו בגין הוצאת צו מעצר על-ידי בית משפט מקומי למנהיגת קדימה ח"כ ציפי לבני. מאידך מצויה הבגידה בתוכנו, גם בהתחייבויות שלנו שמופרות וגם בערכים- לאומיים ובינלאומיים- שנדרסים.
שקט אחרי הסערה הציבורית שקמה לאחר שבית משפט באנגליה נעתר לפנייה לעצור את מנהיגת קדימה, ציפי לבנה שהייתה שרת החוץ במערכה "עופרת יצוקה". הסערה,ה "טוויסטר" כרוב ההוריקנים אצלנו מקורה בקודקוד- הנהגה. התקשורת מצדה עשתה גם היא מה שהיא יודעת לעשות: להאיץ את המטוטלת בכוון הרוח. פתאום אנגליה שנתנה לנו את הצהרת בלפור, אותה אנגליה שעמדה כחוד החנית של בעלות הברית בחיסול המפלצת הנאצית, אותה אנגליה שביססה את המוסד הייצוגי של העם- הפרלמנט. כן, ואותה אנגליה שקבלה את המנדט עלינו ולימדה אותנו פרק חשוב במינהל הציבורי ולא נהגה בנו באכזריות כמו צרפת בצפון אפריקה. אותה אנגליה שאחד הלוחמים נגדה בארץ ישראל מנחם בגין- העריץ את מערכת המשפט שלה ועמידת החוק מעל לכול. אותה אנגליה הפכה פתאום אויבת.
ברגע שיש לנו אויב, אנו במיטבנו. שורת המקהלה כוללת את הקואליציה האופוזיציה, המדיה ואחריהם הציבור הרחב. שר החוץ שלנו יכול לשלח את חרצובות לשונו בהכשר צדקני, וסגנו דני איילון, הדיפלומט השני במעלה יכול להשליך חזיזים מילוליים שלא היו מביישים אי אלה שוחריי בית"ר ירושלים בעת הפסד לקבוצתם. הוא עושה זאת כול הזמן. החרו החזיקו אחריהם כול המי ומי שהייתה לו נגישה לתקשורת ובימים אלה כמעט לכל אחד יש גישה.
זה היה יכול להישמע קומי אלמלא מדובר בח"כ תירוש אשר לפי ניבה לניר ("הארץ 24.12.2009 ) מארגנת עצומה בין הח"כים שמאיימת על החרמת מוצרים מבריטניה. בעקבות המלצת הממשלה הבריטית לסימון מ וצרים שבאים מן השטחים. שום מילה נוספת מיותרת להגדיר מעשה עוועים זה.
מצער שלקח אפילו יום לממשלת אנגליה להתנער ממהלך עוועים זה. אבל זה בא ושר החוץ הבריטי , דייויד מילבנד, הודיע בשיחות פנים וחוץ חד-משמעית שממשלת בריטניה עצמה הופתעה ותעשה לתיקון המעוות. דייויד מילבנד, שר החוץ הצעיר ביותר באנגליה מזה 30 שנה, היה ראש הצוות המדיני של ראש הממשלה הקודם טוני בלייר שידוע באהדתו הרבה לישראל. ובכול זאת, ה"שוונג" שלנו בטיראדה נגד אנגליה לא נעצר והמאסף היה לא אחר מאשר ח"כ הגברת דליה איציק אשר שכחה שהיא כבר לא יו"ר הכנסת אלא יו"ר סיעת קדימה וגם היא הוסיפה באזני התקשורת את מחאתה לפרלמנט הבריטי. עוד קו-קו-רי-קו. חסר היה שתנועת הצופים בישראל תמחה בפני מקבילתה בבריטניה.
בדרך כלל המחאות שלנו הן מה שהייתי קורא "מחאות סל". היו לנו טענות ומענות נגד אנגליה על שהיא לא התנגדה לממצאי ועדת גולדסטון, על עמדתה בנושאים מסוימים שנוגעים לסכסוך הישראלי פלשתיני ועוד כל מיני עילות. "צו המעצר", נגד ציפי לבנה בא לנו מן השמיים, אף שברור היה לנו כי ממשלת אנגליה לא יכולה לפגר אחרי ממשלת ספרד שפעלה אחרי שגם שם נקרתה הזדמנות לבקש מבית משפט ספרדי לעצור מנהיגים ישראלים שנאשמים ב"פשעי מלחמה", והממשלה בלמה את הניסיון הזה. הרעש בשרות מנהיגינו, שהם מצטיינים בו כול כך, הרבה יותר בצעקות מאשר במעשים, בא בעיתו כמו היורה בחודש אוקטובר. בייחוד,כפי שמסתבר, מתחת לאותם עננים כבדים, כולל סוגיית שליט, ראש ממשלתנו ועוזריו עסקו במרקחת לרסק את קדימה לגנוב בהסתר כמה ח"כים תאבי כסאות. הגנה על לבני בחוץ ואגרוף מחץ בפנים. ואיך תקראו לזימון ליבנה ע"י ראש הממשלה להקמת ממשלת אחדות - אם לא perfidious - נכלולי - בוגדני. מה היינו עושים בלי "אלביון" הבריטי.