לקראת ביצוע העסקה לשחרור גלעד שליט ניתן לחוש באוויר ריחות של אופטימיות זעירה מהולים בחדוות שלום רעננה. מספרים לנו שהעסקה אומנם תחזק את החמאס, אך הדבר רק יגרום לו להיות גורם יותר מכובד ואחראי בזירה הפוליטית. או אז נוכל לערוך עימו משא-ומתן לשלום, ומשם ועד הזמנת הנייה לנאום בכנסת הדרך כבר קצרה ביותר. מצד שני, אם החמאס ייחלש - אבוי, לא תהיה לו שליטה על הפלגים הקטנים ואז הם ישגרו אלינו טילים ללא שליטה. ברור לחלוטין: חיזוק החמאס ושחרור מאות רוצחים זה בדיוק מה שאנחנו צריכים.
חובבי השלום כבר מתחילים לחייך את חיוך נצחונם מתחת לשפמפמיהם ומטיפים בצניעות: נו, במקום לעשות שרירים יכולנו להיכנע לתכתיבי החמאס כבר לפני שלוש שנים. מבחינתם, זו הוכחה ניצחת לקונספציית הכניעה המוצלחת שלהם. הם ככל הנראה כבר ערוכים ומוכנים לחגוג את הארוע, ואולם בטרם נפצח במחולות, אולי בכל-זאת כדאי לבחון את העסקה מנקודת מבט מעט פחות זחוחה וקצת יותר מפוכחת.
מה הם יתרונות העסקה? נקבל את גלעד שליט במצב לא ברור פיזית ונפשית, החמאס יתחזק ואז אולי נוכל לשוחח עימו שיחות שלום והכל יהיה פשוט נפלא. מה הם חסרונותיה? להל"ן מחיר העסקה (בסדר חומרה עולה):
1. הזמנה לטרור: לא ניתן לערוב לכך שכל המשוחררים יעשו הסבה מקצועית, ייתכן שחלקם יחזרו לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב: להרוג יהודים. משפחת שליט עלולה למצוא עצמה מול משפחות שכולות עתידיות שיטיחו בה אשמה ישירה לרצח יקיריהן. מה תהיה תשובתה?
2. תחושת חוסר-אונים צורבת: כאשר מתרחשים מקרי רצח כואבים, אוהבים גדולי האומה להכריז בנאומים חוצבי להבות כי מדינת ישראל תעשה הכל כדי למצוא את האחראים ולהביאם לדין. מעתה ישאלו אותם המשפחות השכולות הטריות: בשביל מה?
3. בעיטה בכל מערכת הצדק: החל מן המודיעין, המשך בביטחון וכלה במשפט. מעתה, בכל פעם ששופט יגזור מאסר-עולם על מחבל, נצפה לשמוע פרצי צחוק מתגלגלים מכיוון ספסל הנאשמים. הרוצח שלא יצליח לכבוש את עליצותו - יפצה את השופט בכך שיתיר לו לגזור כמה מאסרי עולם שיחפוץ, אך יקטר על כך שלצערו ככל הנראה הוא לא יספיק לסיים תואר ראשון, וכדי להשלים תואר שני הוא ייאלץ לרצוח פעם נוספת.
מערכת המשפט הישראלית וכל זרועות הביטחון שמאחוריה יושמו ללעג ולקלס. בפועל, ההיררכיה המשפטית במדינת ישראל תהיה כזו שמעל בתי משפט השלום, המחוזי והעליון, מעל נשיאת בית המשפט העליון, הנשיא וראש הממשלה, יעמוד בעצם המלך הבלתי-מעורער של מדינת ישראל ירום הודו, הוד מעלתו
חאלד משעל, והוא יהיה הפוסק העליון. לא בטוח שבשביל זה הקמנו את כל מערכת שלטון החוק והסדר במדינה.
4. יריקה בפני משפחת השכול: כשם שנאנסות חשות שהן עוברות אונס שני בבית המשפט, כך עלולות חלק מן המשפחות השכולות לחוש שהן עוברות רצח שני, כאשר יחזו ברוצח יקירן יוצא לחופשי כגיבור לאומי באדיבותה של מדינת ישראל. מבחינתן, הדבר היחידי שייחסר על-מנת שהחגיגה ההזויה הזו תהיה ממש מושלמת, הוא להעניק לרוצחים המאושרים פרס ישראל על מפעל חיים... נקווה שכל המשפחות יעמדו בזה, אבל אם נשמע שאם שכולה שלחה יד בנפשה, לא נוכל לומר שהופתענו.
מי שכל-כך שש לשחרר מאות רוצחים, צריך לשאול את עצמו אם באותה מידה הוא היה מוכן לשחרר גם את דמיאן קרליק (אושרנקו), רוני רון (רוז פיזם), עדואן פרחאן (דנה בנט), יגאל עמיר (יצחק רבין). מדוע לא משחררים אותם? משום שחאלד משעל לא דרש? עדיין אפשר לשכנע אותו...
5. ביזוי המדינה: אפשר לדבר עד מחר על "ערכים יהודיים" וכמה שאנחנו יותר מוסריים מהם (וסליחה על ההכללה, למרות שהם בדיוק כמונו), אבל האמת היא שכל הערכים הנעלים הללו כביכול אינם יותר מ"בגדי מלך חדשים". עלינו להיות כנים עם עצמנו: ברמה הערכית המו"מ על העסקה מתנהל על-פי העיקרון של כמה אצבעות ברגליו של חאלד משעל יצטרך ביבי לנשק. משעל דורש: נשק את שתי רגליי, ביבי מסכים רק כף רגל אחת, משעל מוכן לוותר על הזרת. כך בעצם מתנהל המו"מ שבשבילו נדרש מתווך גרמני מוכשר... האם מנהיג העם היהודי בדורנו מוסמך לנשק את רגליו של צוררנו? בכלל לא בטוח. המילים קשות, אך המציאות קשה יותר - אם שחרור מאות שוחטי יהודים אינו התרפסות של היהודי בפני הפריץ, אז מה כן?
בניגוד למניפולציות הרגשיות, חיילים רבים עלולים לחוש שאין בשביל מי להילחם. המדינה מתפרקת מערכיה, אין כבוד לאומי, מנהיג כנופיית רוצחים מוריד אותנו על ברכינו, דמגוגיה לא תעזור, המכה למורל תהיה ללא תקנה. תחושת הביזיון תחצה גבולות. ירדן כבר יורקת עלינו, טורקיה מטילה עלינו את מימיה, בריטניה ומדינות נוספות באירופה מרשות לעצמן לבזותנו, גם אובמה הצטרף למקהלה, וכעת כל מה שחסר לנו זו התרפסות בפני כנופיית רוצחים. צריך להבין שכבוד לאומי איננו מטבע עובר לסוחר, יש לו גם ערך אסטרטגי עצום. אם נעריך את עצמנו - יעריכו אותנו, אם נמשיך להתרפס - בל נתפלא שהעולם כולו ימשיך לבוז לנו יותר ויותר.
6. המסר לפיו דם יהודי הוא הפקר: אם פעם גולדה עשתה הכל כדי לבוא חשבון עם מחבלי מינכן, הרי שהיום המסר של מדינת ישראל לאויביה הפוך לחלוטין: אתם תרצחו יהודים, אנחנו כבר נדאג לשחרר אתכם באחת העסקות הקרובות. חלוקת העבודה ברורה: המחבלים ירצחו אותנו, אנחנו נשחרר אותם. כל אחד ותפקידו.
זהו, זה המחיר. אם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר הזה תמורת חייל - בבקשה. אבל, לא בטוח שהציבור מודע לכך שזהו המחיר. העסקה ההזויה ביותר בהיסטוריה האנושית מבוססת בעצם על יחסי ציבור. ככל שעובר הזמן וככל שהציבור נחשף יותר למחירה, מספר מתנגדיה עולה. מן הראוי לערוך דיון ציבורי ולהציג בפני הציבור את מלוא המשמעות האמיתית של העסקה, לפני שממהרים לחתום עליה. ללא דעת קהל, היא לא תתבצע.
