נפלאות הפוליטיקלי קורקט

ממשלו של הנשיא אובמה הינו הממשל העוין ביותר לישראל מזה שנים ואין להצטעצע במילים בנושא זה. כריכת הטיפול באיום האירני בהקפאת ההתנחלויות, למשל, הינה תפיסה חסרת שחר שלא תוליך לשום מקום. גם האג'נדה הפנימית של ממשל אובמה, ההתרכזות ב"זכויות אדם" ושיקום מעמדם של המוסדות הבינלאומיים, לרבות בתי הדין הבינלאומיים, מבשרת רק רע לישראל. רק לשם דוגמה, ההתרכזות בהעמדה לדין של אנשי ה-CIA שעינו בטכניקה מסוימת (Waterboarding), על-פי הנטען, ארבעה ממנהיגי אל-קאעידה שתכננו את הפיגוע במגדלי התאומים, שכן במשפט הישראלי אפילו על-פי הפסיקה הליברלית של הנשיא ברק מוקנית לחוקרים הגנת המשפט הפלילי בשל כורח או צורך, להוציא אינפורמציה ממחבל שהינו "פצצה מתקתקת", דהיינו, מחבל ששלח אנשים לפיגוע ויודע כי הפיגוע עומד להתבצע, גם על-ידי עינויים על-מנת למנוע את הפיגוע. אין ספק כי ארבעת מתכנני הפיגוע היו בגדר "פצצה מתקתקת", חשפו תוכניות נוספות לפיגועים נרחבים שנמנעו בשל חקירתם. העיסוק האובססיבי של ממשל אובמה ב"חטאי" הממשל הקודם של הנשיא ג'ורג' בוש הוא עניין לפסיכולוגים, אולם ההשלכות על ישראל הינן מרחיקות לכת. המדינה הראשונה שתיאלץ להתייצב בבית הדין הבינלאומי בהאג, עקב גישה משפטית זו בנושא חקירות מחבלים, תהיה מדינת ישראל. כך גם הגדרתו של ממשל אובמה את המחבל המרצח הרופא מפורט הוד, שרצח שלושה עשר חיילים בקריאות "אללה הוא אכבר" והיה בקשר עם "אל-קאעידה", כפושע פלילי - "קריזיונר", ולא טרוריסט, רחמנא לצלן ("A Snapper"). לפי הגדרה זו, מדינת ישראל מחזיקה בבתי הכלא שלה אלפי "קריזיונרים" שאינם מחבלים כלל. ישראל תלויה בארצות הברית וההתנערות של ראש הממשלה מדברי השרה לבנת מובנת, שכן סכסוך גלוי ופומבי עם הנשיא אובמה הינו תוצאה מסוכנת, הגם שייתכן שמר נתניהו טרם אמר נואש מלנסות ולשכנע לפחות חלק מאנשי הממשל החדש בצדקתה של ישראל, אולם נראה כי הרצון לשאת חן הפך כאן לשיטה.

כך גם בנושאים המשפטיים. עמדותיו של ראש הממשלה נתניהו באשר למערכת המשפט ידועות, והביקורת שלו על האקטיביזם השיפוטי נמסרו כבר לציבור עוד בכהונתו הראשונה, בה הצהיר כי בדעתו "לשים גבולות לבג"צ". נכון אומנם כי הצהרה זו ניתנה לפני שנאלץ להתמודד עם חקירות פליליות שאורגנו לו בפרשת בראון חברון או פרשת עמדי, אך מר נתניהו לא שינה את עמדותיו העקרוניות מאז. קשה להניח כי מקורבו, שר המשפטים נאמן, היה פותח במהלך עקרוני של פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ללא הסכמה עקרונית של ראש הממשלה. למהלך זה, אשר הוחל על-ידי קודמו של נאמן, השר דניאל פרידמן, ואשר נמצאו לו תומכים רבים גם באקדמיה וגם בקרב עורכי הדין לאור ניגוד האינטרסים המהותי בין תפקיד הייעוץ המשפטי לממשלה לבין תפקיד ראש התביעה הכללית, בחר ראש הממשלה להתנגד לאחר שצבר תאוצה. התנגדותו של שר האוצר לאקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון גם היא איננה תופעה חדשה, שכן מר שטייניץ התבטא וכתב בנושאים אלה ביקורת נוקבת כבר לפני שנים. בשנים האחרונות נמנע מלהשמיע קול בנושא זה מסיבות מובנות, הפעם בחר לתקוף את הנושא מהאספקט של ההשלכות הכלכליות של פסיקת בית המשפט ולא מהאספקט המשטרי-מבני, כמו שעשה בעבר. גם כאן מיהר מר נתניהו להתקשר לנשיאת בית המשפט העליון ולהסתייג מדבריו של מר שטייניץ, זאת על-אף שכל מי שמכיר את עמדותיו של נתניהו יודע כי אין זו הסתייגות של ממש. דומה כי מר נתניהו זוכה לעצות אחיתופל ממספר יועצים לא מוצלחים - מחלה אשר אפיינה גם את הקדנציה הראשונה שלו. מנהיג אינו חייב לומר את האמת לעמו בכל מחיר ובוודאי שאיננו חייב להתעמת עם הגדולה שבבעלות הברית של ישראל בשל התבטאות כזו או אחרת, זאת על-אף מצב הדברים העגום, אולם יש לו חובה בסיסית לדבוק בעקרונות ובתפיסת עולמו העקרונית כפי שהציבור מכיר אותן ולא להיגרר אחרי אופנות חולפות של "פוליטיקלי קורקט" הרצויות לאליטה המשפטית או לתקשורת. את השינויים ההכרחיים במערכת המשפט יש לבצע גם אם הדבר כרוך בביקורת ובמאבקים לא פופולריים. גם לשם כך נבחר מר נתניהו לתפקידו.