בית המשפט העליון מרחיב (יום ב', 14.9.21) את העבירה הפלילית של גרימת עבירת מין ומחיל אותה גם כאשר הדבר נעשה באמצעות האינטרנט. פסק הדין ניתן בידי המשנה לנשיאה ניל הנדל בהסכמת הנשיאה אסתר חיות והשופטת יעל וילנר.
פסק הדין עוסק בסעיף 350 לחוק העונשין, המצוי בפרק עבירות המין של החוק, והקובע: "לעניין עבירה לפי סימן זה, אחת היא אם העושה עשה את המעשה או גרם שהמעשה ייעשה בו או באדם אחר". הנדל מציין, כי בית המשפט העליון כבר קבע, כי ניתן להרשיע בסעיף זה כאשר המעשה בוצע באמצעות טלפון או שיחת וידאו, אך ברצונו להבהיר בהרחבה שמדובר לא רק בדין המצוי אלא גם בדין הרצוי.
להכיר בעוצמת הפגיעה בנפגעת העבירה
לדברי הנדל, "המשותף לעבירות האינוס לסוגיהן הוא ההכרה בעוצמת הפגיעה בנפגעת העבירה - בגופה, בנפשה ובאוטונומיה שלה. יש לתת ביטוי מלא לזכות הנפגעת שלא יכפו עליה דבר בניגוד לרצונה החופשי. כך בוודאי ביחס לאינוס קטינה מתחת לגיל 14, שלגביה קובע המחוקק חזקה חלוטה כי אין ביכולתה להסכים למעשים... משמעות המונחים בעבירות המין נגזרת אפוא גם מחומרת המעשים וממידת הפגיעה בנפגעת העבירה. זאת, כמובן, במסגרת כללי הפרשנות המושרשים בשיטתנו המשפטית... אין הבדל, בהיבט זה של פליליות המעשה, בין מי שמחדיר לנפגעת בכוח חפצים לאיבר מינה, למי שכופה עליה לעשות פעולה זו לעצמה. כך גם אם האיומים נעשו מרחוק, ואינם כרוכים באלימות פיזית אלא, לדוגמה, בהפצת תמונות אינטימיות".
הנדל דוחה את הטענה שעלתה בספרות המשפטית, לפיה יש לקבוע עבירה נפרדת של "אינוס מרחוק" כדי שלא לגרום לזילות של עבירת האונס הפיזי. לדבריו, ייתכנו מקרים בהם דווקא האונס מרחוק יהיה חמור יותר מאשר הפיזי. "יש לזכור כי גם כשמדובר באינוס 'מרחוק' הפגיעה אינה וירטואלית, ועלולה להימשך גם שנים רבות. אין זה מקרה שבו הנזק תחום בזמן ובמקום. לא שוכנעתי אפוא כי מדובר ב'זילות' של עבירת האינוס, או כי קיים חשש מבוסס להקלה בענישתם של מעשי אינוס אחרים". הנדל מדגיש: "להשקפתי, יש לשים את הדגש לא במניעת זילות ההגדרה של עבירת האינוס, אלא במניעת זילות הפגיעה בנפגעת העבירה".
מעשי אונס וירטואליים בסוכנת משטרתית
חיות מוסיפה: "הקידמה הטכנולוגית הטיבה את חיינו בתחומים רבים ומגוונים אך לצד זאת היא אף מאפשרת, למרבה הצער, 'פיתוח' של ענפי עבריינות בתחומים רבים ומגוונים שלא הכרנום בעבר. לגבי חלק מאותן התפתחויות נדרש מהלך חקיקתי מתאים, אך ישנן התנהגויות עברייניות, כבענייננו, שלהן ניתן למצוא מענה בחקיקה הקיימת על דרך של פרשנות הולמת".
לדברי חיות, "העובדה שמדובר בניסיון ל'אינוס מרחוק' באמצעות רשת האינטרנט, אין בה בהכרח כדי להמעיט מחומרת המעשה... חומרה זו נעוצה בקלות היחסית שבה ניתן מבחינת העושה לבצע מעשים כאלה בחסות רשת האינטרנט; בסכנה להיחשפות של קטינות וקטינים רכים בשנים ולפגיעה בהם בהיקפים ניכרים, בשל נגישותם לרשת האינטרנט; וכן בתדירות הביצוע המתאפשרת אף היא בשל מאפייניו הייחודיים של אמצעי טכנולוגי זה".
וילנר מוסיפה: "על אף מאפייניהן השונים של עבירות מין ברשת ביחס לעבירות המבוצעות במרחב הפיזי, שבהן הפוגע והקורבן נמצאים בדרך כלל במרחב פיזי אחד, אין מקום להקל ראש בחומרתן של עבירות מין המבוצעות במרחב המקוון. עבירות מין ברשת עלולות להביא לפגיעה נפשית ופיזית בנפגעי העבירה, בעוצמה ובהיקף שאינם פחותים מן הפגיעה בקורבנותיהן של עבירות מין המבוצעות במרחב הפיזי... בוודאי שאין לאפשר למערער להיבנות מכך שתקף את הנפגעת במרחב הווירטואלי. אדרבה, עלינו לפעול ביתר שאת לשם מיגור הפשיעה המקוונת מקרבנו, וזאת במיטב הכלים המשפטיים אשר מקנה החוק בנדון".
בית המשפט העליון דחה את ערעורו של אלירן הללי, אשר הורשע בעבירות של מעשה מגונה ואינוס בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים, בשל שיחותיו הווירטואליות עם סוכנת משטרתית שהתחזתה לבת 13, והוא גרם לה לבצע שורה של מעשים מיניים בעצמה. הללי נדון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ל-30 חודשי מאסר. הוא טען בערעורו, כי לא ניתן להגדיר את מעשיו כ"אינוס" משום שהוא גרם לה לגעת בעצמה ומשום שהדברים נעשו מרחוק - ושתי הטענות נדחו. את הללי ייצגו עוה"ד שרון נהרי וזאב לקט, ואת המדינה - עו"ד נגה בן-סידי.
