שימו לב ל
מני מזוז: את תפקידו כיועץ משפטי לממשלה הוא פתח באמירה מאוד קשה כלפי מי שהייתה אז פרקליטת המדינה וכיום יושבת על כס בית המשפט העליון, הגב'
עדנה ארבל. "עדנה ארבל", כך אמר בזמנו היועץ הטרי והמזרחי הראשון בתפקיד, "סימנה מטרות", והוסיף: בפרקליטות, קודם יורים ורק אחר כך מסמנים את המטרה (רוח דבריו).
הימים אז היו ימי "מלחמת עולם" בין הפרקליטות, שסברה, לשיטתה לא בטעות, כי היא השלטון, לבין הממשלה, שסברה אף היא, וכן בטעות, כי הפרקליטות היא השלטון... לא שלטון החוק, אלא השלטון פשוטו כמשמעו. לכן לאמירה מהסוג ששחרר אז מזוז ועוד בתקופה שבה הגברת ארבל הייתה צריכה (ועדיין) להסביר לציבור את פשר הפיצויים בסך 200 אלף ש"חשקיבלה מהמדינה, רק הפיחה תקווה באלה שכבר נואשו מהתפשטותה של "דת המשפטיזציה, שיוצריה היו קומץ שופטים בעלי רקע דומה מאוד: שמאלנים להכעיס, אנטי ציונים בארון, שונאי דת ישראל ומורמים מעם, לפחות בעיני עצמם". תרצו, תוסיפו "לבנים משני הצדדים".
אבל מאז, מה לעשות, הרבה מים זרמו בנתיבות, והחשש מפני הקומץ שהולך לגנוב לנו את המדינה לא התבדה עדיין. כי הילד שנולד בטוניסיה, גדל בנתיבות, התחנך בישיבת "מרום ציון" ונטש את הדת בהיותו חייל בצה"ל, התברר כבלוף, כאחד שאין תוכו כברו. אט, אט ועם הזמן הוא ביצע "יו טרן" מעניין מאוד: ממשפטן שפוי והגון הוא הפך למשפטן אופורטוניסט, שכל מעייניו נתונים ופוזלים לכיוון אחד - לכיסא בבית המשפט העליון. לפיכך הוא החל לנקוט בצעדים "המתבקשים" ממי שמייחל לעצמו לשבת על כיסא המזרחי בעליון. וכך קרה אפוא, שהתקווה מנתיבות החל לקבל החלטות מעט תמוהות ולא ענייניות כמו למשל לא להגיש כתב אישום נגד עו"ד
יחזקאל ביניש, בעלה של, שנחשד בהעלמת מס בתקופה שניהל את הסימפונייטה בירושלים.
אחר כך הוא הצהיר הצהרות מיותרות לחלוטין בנוגע לאשמתו לכאורה של הנשיא
משה קצב, אולם חזר בו מהן באופן הכי מהיר ובדרך הכי לא צפויה: הוא סגר עמו עסקת טיעון נטולת "בשר" ממשי. עוד קודם לכן הוא החליט להעמיד לדין את הממונה עליו אז, שר המשפטים
חיים רמון, באשמה שכנראה לא כתובה בספר החוקים. ומאוחר יותר נתן גיבוי תמוה לקציני משטרה שהורו להאזין לשר רמון ושיקרו בעדותם ובהצהרותיהם, ואף מנע הקמת ועדת חקירה.
ככל שנקף הזמן כך היינו עדים להחלטות פחדניות שלו כמו האיסור להפציץ שנאים (טרנספורמטורים) בעזה, שממנה נורו במשך שמונה שנים טילים ורקטות על ישובי הדרום, התנצחויות עם שרים והשיא - בשבוע שעבר, כאשר נתן לנו, הציבור, להבין כי תפקידם של שרים וסגניהם הוא לבצע, ללא כחל וסרק ובלי שאלות מציקות, את מדיניותם של הפקידים! ומי שלא מאמין, שיאזין לדבריו שנאמרו במהלך טקס הפרידה שערך עבורו יו"ר הכנסת.
מזוז, כמה לא מפתיע, נוהג לא רק כפוליטיקאי מהסוג הדוחה והמבחיל, אלא גם ובעיקר כאופורטוניסט מכוון מטרה: כס בית המשפט העליון. ועל-מנת שזה ייקרה, ורצוי כמה שיותר מהר, הוא לא מהסס ללקק את התחת של מי שיש בכוחם לסייע לו לכבוש את יעדו, ביניהם, כמובן, שופטים כמו הנשיאה
דורית ביניש, איילה פרוקצ'יה ואפילו, תתפלאו, עדנה ארבל שנואת נפשו משכבר הימים. לאלה יש להוסיף את הנשיא בדימוס
אהרן ברק, את המשנה לנשיא בדימוס
מישאל חשין ועוד שורה ארוכה של "מנותקים מעם", שפעם איישו כיסא של שופט.
מזוז, לצערי, יצליח בסופו של דבר לזכות במינוי בעליון. אולם כשזה ייקרה זה יהיה על המכסה העדתית, כלומר, במקומו של השופט
אדמונד לוי המזרחי. ולדידי זה העונש הכי גדול והכי מתוק שאפשר להעניש אותו על המעילה בתפקידיו האמיתיים שאחד מהם הוא לדאוג שהמדינה הזו תנוהל בידי נבחרי ציבור ולא בידי קומץ שופטים שמעולם לא נבחרו אלא רק מונו וכנראה גם "התבלבלו" בדרך.
