החדשות הרעות הן שהתקשורת השתגעה. החדשות הטובות הן שזה יחריף. השבוע התגלה המטריד של ליליאן פרץ, ואבוי, לאכזבת התחזיות המלומדות שפרנסו כותרות שמנות, נתניהו לא היה במעל ולא מי ממקורביו. פני העיתונות הלוחמת בנתניהו כפניו של אורן אברהם מכלא הדרים.
מיום שישי האחרון הולכת ונקלפת המסכה מפניו של הפרשן הבכיר של ערוץ 2 שבטור קצר שלף אמירות חמורות שכמעט כולן מופרכות מהיסוד, מה שלא מנע ממנו לומר זאת בטון של מי שממתיק ידיעה בדוקה עם צופיו.
שתי תביעות להתנצלות מונחות לפתחו של
אמנון אברמוביץ' - של מרכז שלם ושל
שלדון אדלסון; נותר לחכות למייקל אורן, שגריר ישראל בארה"ב, שיגיש אף הוא תביעה והחגיגה תושלם. הזייתו של אברמוביץ תתממש וכל המושמצים יחברו - נגדו.
ברביעי האחרון התראיין אברמוביץ' ל
רזי ברקאי ושם שכנע את עצמו שדברי ההבל שאמר ביום שישי "הם דברים רציניים כשלעצמם ויהיה להם אפקט ויהיה להם המשך". עוד חזר על תביעותיו ל"תחרות הוגנת" ביחס ל"
ישראל היום" ונגד "עיתון פרסונלי".
תחרות הוגנת? סליחה, שמענו טוב? האם בכסף עסקינן או בשוק הדעות. הבה ונראה. אברמוביץ עצמו מפרסם לעתים מאמרים ב
ידיעות אחרונות וכן בגלובס שהוא בבעלות
אליעזר פישמן, בעל מניות ב"ידיעות", ובכלל - הדברים נאמרו באולפן שישי המוגש ע"י
יאיר לפיד, טאלנט ידיעות אחרונות. מישהו אמר
ארנון מוזס? ועוד לא דיברנו בהגינות המאתרגת של ידיעות ואברמוביץ' את שחיתויותיו של
אריאל שרון ו
אהוד אולמרט, כל עוד סיפקו את הסחורה המדינית המסוימת, זו שהביאה אותנו אל עברי פי פחת בשנים האחרונות.
העניין העמוק יותר, הוא לא דבריו חסרי הביסוס של אברמוביץ'; התרגלנו לזה. הסוגיה היותר בוערת היא השיח התקשורתי המאפשר את הפוליטיזציה הבוטה של התקשורת, המתיימרת לקבוע למנהיגים נבחרים את סדר היום, שהוא בדרך כלל סדר יום שמאלי עד שמאלי-רדיקלי.
ישראל היום אינו עיתון פרסונלי. נכון שיש בעיתון הזה יותר אוהדים לקואליציה הנוכחית מאשר בכלל אמצעי התקשורת האחרים. נו, האם זה מאזן את הדיווחים בתקשורת? האם זה מאפשר לצרכן החדשות לשמוע, למשל, קולות אחרים מהמקהלה החדגונית של אברמוביץ, לפיד ו
עמנואל רוזן יחד היושבים באולפן אחד ודוברים שיח החכם בעיניו אבל מייצג במקרה הטוב עשרה אחוז מהציבור הישראלי?
מה בלבולי השכל על דמוקרטיה וחופש עיתונות ומלחמה בשחיתות ושאר ירקות קונצנזואליים, בעוד המושב שממנו משוגרים דברי התוכחה היומיים נגוע בשחיתות הגדולה מכל: הדרתם של רוב אזרחי המדינה מהדיון הציבורי והותרתם בתחום הטוקבקים. לא פלא שהתלונות נגד הטיקבוק באות על-פי רוב מצד שמאל, שכן בהעדר אפיקי ביטוי, כל שנותר לישראלי הממוצע זה להתפרק על אבירי הליברליזם הפונדמנטליסטי הזה באמצעות תגובות מילוליות באינטרנט. אגב, זאת הסיבה להצלחתו המטאורית של "ישראל היום" ולא חינמיותו.
הדיבורים נגד "ישראל היום" הם מסורת ידועה שהורתה במדינתו של "שמש העמים": מלחמה ביריב האידיאולוגי באמצעות דה-לגיטימציה שלו, גיחוכו, טירלולו, הוקעתו, הצמדת שמו למותגים פוליטיים מאוסים כמו "פשיזם", "ימין קיצוני", "סכנה לדמוקרטיה", "הסתה", "פגיעה בשלטון החוק", "תיק כבד שיונח על שולחן היועמ"ש ל
ממשלה", ושלל מונחים שהמשותף להם הוא שליטה בתודעה באמצעות משטר שפה.
מכתם נוסף ששחרר אברמוביץ הוא "כלל הזבובים": "כאשר רה"מ עומד על עומדו מבלי לעשות דבר בנושא המדיני או בנושא החברתי-כלכלי, נאספים אליו זבובים. כדי להזיז את הזבובים, אתה חייב להיות בתנועה הן מדינית והן חברתית-כלכלית". בשולי הארתו פירש הפרשן את עצמו: "הזבובים זה כל השיח הציבורי. זה אנחנו, זה התקשורת".
מעניין מה היו אומרים פסיכואנליטיקאים על הדימוי העצמי ששלף אברמוביץ. אבל הנה יצא המרצע מהשק השקוף והפך לאקדח מאיים: אדוני ראש הממשלה, דע לך שאתה עובד בשרותנו, ואם לא תזוז לכיוון שאנחנו ברוב חכמתנו מכוונים אליו (למעשה, עושים אתך חסד בכך שאנחנו משתפים אותך בהגיגינו) - אזי יבולע לך. אנחנו נזמזם ונקדח בראשך כיַתושו של טיטוס, עד שגווייתך הפוליטית תונח על מפתננו.
מומלץ לקטוע את נשף המסכות שהתקשורת הישראלית נוהגת להתהדר בו במין כובד ראש מגוחך: אין דמוקרטיה אמיתית בשוק הדעות. מבחינה זאת, "ישראל היום" הוא נס יציאת מצרים של ציבור ענק שדעותיו לא היו לגיטימיות עד כה ותודעתו השבויה הולכת ומשתחררת.
