העליון: בימ"ש לא יבחן את הסבירות של הגשת כתב אישום

במסגרת ההליך הפלילי אין מקום לבחינת הסבירות והמידתיות של ההחלטה להגיש כתב אישום, וכי ככל שנאשם מעלה טענות מסוג זה - יש לבחון אותן במסגרת דוקטרינת "הגנה מן הצדק" ולא בקני מידה מינהליים. כך קובע (יום ד', 15.12.21) הרכב מורחב של בית המשפט העליון, בדעת רוב של המשנה לנשיאה ניל הנדל והשופטים יצחק עמית, נעם סולברג ואלכס שטיין. בדעת המיעוט של הנשיאה אסתר חיות והשופטים עוזי פוגלמן ויוסף אלרון נאמר כי בית המשפט יכול לדון בנפרד בטענות בנוגע לסבירות ולמידתיות של הגשת כתב האישום. פסק הדין ניתן בעניינו של עובד רשות המיסים לשעבר, רפי רותם, הטוען מזה שנים שהוא חשף שחיתויות ברשות אך תלונותיו נקברו וטויחו. ניהל מאבק ממושך וקשה נגד סגירת התיק ונגד פיטוריו, ובמסגרתו התקשר לעובדי ציבור רבים והטיח בהם עלבונות קשים. בשל כך הוא הואשם בעבירות הטרדה באמצעות מתקן בזק, העלבת עובד ציבור והפרת הוראה חוקית. בית משפט השלום בתל אביב הרשיע את רותם בחלק מן העבירות. בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל חלקית את ערעורו וקבע, כי ההרשעה בעבירות הטרדה באמצעות מתקן בזק בטלה, מאחר שעצם ההחלטה על העמדתו לדין בעבירות אלה לא הייתה מידתית. במסגרת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נקבע בדעת רוב, כי במסגרת התיק הפלילי לא היה מקום לערוך ביקורת שיפוטית על הסבירות ועל המידתיות ההחלטה להגיש כתב אישום. בעקבות פסק דין זה, קיים בית המשפט העליון דיון נוסף שהתמקד בשלוש שאלות: מהי הערכאה המתאימה שבה יש לדון בטענות נאשם נגד עצם ההחלטה להעמידו לדין; מהי המסגרת הדוקטרינרית שבאמצעותה על בית המשפט לבחון את טענות הנאשם; כיצד יש להתייחס לטענת נאשם לפיה ההחלטה להעמידו לדין אינה סבירה או מידתית. ההרכב המורחב קבע פה אחד, כי על הנאשם להעלות בהליך הפלילי (ולא בעתירה לבג"ץ) את כל טענותיו נגד ההחלטה על הגשת כתב האישום נגדו. עוד נפסק פה אחד, כי המסגרת המתאימה היא בטענות להגנה מן הצדק. בדעת הרוב נקבע, כי אין מקום להעלות טענות בדבר אי-סבירות או אי-מידתיות נגד הגשת כתבי אישום. במקום זאת ניתן לטעון, כי בהגשת כתב האישום יש משום "סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" (ההגנה מן הצדק). ככל שעולות טענות לחוסר סבירות ולחוסר מידתיות בהגשת כתב האישום, על בית המשפט לבחון אם טענות אלו עומדות במבחנים של "הגנה מן הצדק". בעניינו של רותם נקבע פה אחד, כי יש להרשיעו בעבירות הטרדה באמצעות מתקן בזק - כפי שקבע בית משפט השלום. עונשו נותר בעינו: חודשיים מאסר על תנאי.

הנדל: גם חשש מעינוי דין

הנדל כתב את חוות הדעת המובילה של הרוב, והוא אומר: "במסגרת ההליך הפלילי, נאשם שמעוניין לבטל את כתב האישום נגדו מכוחה של הגנה מן הצדק צריך להראות כי 'הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית', כדרישת חוק סדר הדין הפלילי. זהו מבחן עצמאי שיאה למשפט הפלילי בשיטה חוקתית... הדין קבע את גבולות הטענה המקדמית, ויש הבדל בין המבחן של 'סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות' ובין 'סבירות' או 'מידתיות'". הנדל סבור, כי אימוץ עילות הסבירות והמידתיות יוביל להכרה "בעילה עצמאית של חוסר סבירות או מידתיות של ההחלטה". התוצאה תהיה, כי ההגנה מן הצדק לא תכלול רק טענות הממוקדות בעילה קונקרטית, כגון שיהוי בהגשת כתב האישום או אכיפה בררנית, אלא גם טענה כללית לפיה ניהול ההליך הפלילי הוא בלתי סביר בהינתן האיזון בין מכלול נסיבות העניין, המעשה, העושה, החלופות להעמדה לדין ועוד. "להשקפתי, ההכרה בעילות של סבירות ומידתיות ביחס להחלטות רשויות התביעה אינה נכונה מבחינה משפטית ומבחינת יעילות הדיון. בנוסף לכך, אימוץ גישה זו עלול להיות בעל השלכות שיש למנוע", הוא קובע. הנדל מוסיף: "אימוץ המשפט המינהלי בהרחבה אל תוך ההליך הפלילי חורג במידה רבה מהנתיב שהתווה בית משפט זה בפסקי דין רבים. הוא יוצר – לראשונה בפסיקת בית המשפט העליון – עילה עצמאית וחדשה בדין הפלילי, שטרם הוכרה קודם לכן". הסבירות היא רק כלי עזר בדין הפלילי, ולא כלי העומד בפני עצמו. בנוסף לכך, יש הבדלים ניכרים בין החלטות מינהליות לבין החלטה על הגשת כתב אישום; המשפט המינהלי מתפתח בפסיקה, בעוד כללי המשפט הפלילי מגודרים בחוק. הנאשם רשאי לטעון שהגשת כתב האישום נגדו היא בלתי סבירה, אך על בית המשפט להשתמש בכלים שהעמיד לרשותו המחוקק במסגרת המשפט הפלילי כדי לבחון טענה זו. הנדל מסביר: "הקושי בעילת הסבירות ביחס להגשת כתב אישום הוא כפול. מצד אחד, עילה זו אינה מופיעה בחוק. מצד שני, עילה אחרת כן מפורטת בחוק – הגנה מן הצדק בגין 'סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית'. זהו רף גבוה מ'חוסר סבירות', ואף שונה – וייתכן שנמוך יותר במקרים מסוימים – מהרף של 'חוסר סבירות קיצוני'. קביעה כי ניתן להעלות עילה של חוסר סבירות לפי המשפט המינהלי מונעת מהמשפט הפלילי לפתח כלים משלו. כמובן, אדם רשאי לומר כי חוסר הסבירות עולה, בפועל, לכדי סתירה מהותית כאמור. אך אז על בית המשפט לדון על פי אמת המידה שנקבעה בחוק, ולא בלבוש המינהלי שנתן הסנגור לטענה באותו עניין". הוא גם מזהיר, כי הכנסת הכלים המינהליים להליך הפלילי עלולה להביא לניסיון להשתמש בעילת הסבירות בחלקים רחבים אחרים של ההליך, וקיים גם קושי מעשי להשתמש בהם בהליך זה. טענות מינהליות יעכבו את ההליך הפלילי וייצרו עינוי דין, בניגוד לעקרון היסוד של ניהולו במהירות וביעילות: "התחושה היא שהמשפט עצמו מסורבל-מה, רב קשיים ושלבים. יש להילחם נגד מגמה זו כאשר הדבר אפשרי".

פוגלמן: כמו כל החלטה מינהלית

בחוות הדעת המובילה של המיעוט אומר פוגלמן: "הביקורת השיפוטית על שיקול דעתן של רשויות התביעה בהחלטה על הגשת כתב אישום היא עניין של דין רצוי, כמו גם של דין מצוי. אין מקום לקבוע כי בניגוד להחלטות מינהליות אחרות, יהא שיקול דעתה של התביעה חסין מביקורת שיפוטית בעילות של סבירות ומידתיות. מסקנה זו מתחייבת גם מעקרון שלטון החוק ומעקרון השוויון לפני החוק. קביעה זו אף אינה חדשנית או תקדימית, היא חוזרת על שנקבע לא אחת בפסיקת בית משפט זה ומצטרפת לביקורת שעורכת הערכאה הדיונית בשאלות מעין אלו הלכה למעשה". פוגלמן מוסיף: "נוכח קיומה של דוקטרינה מוגדרת ומפותחת שבגדרה יכולה הערכאה הפלילית לבחון את התנהלות רשויות התביעה – היא דוקטרינת ההגנה מן הצדק – ראוי שעילות הסבירות והמידתיות יבואו בגִדְרַהּ", שכן "ברי כי במקרים שבהם נפל פגם של ממש בשיקול הדעת שהוליך להחלטה להגיש כתב אישום, יהיה בכך כדי לפגוע בתחושת הצדק וההגינות". את רותם ייצגו עו"ד רווית צמח, עמית ניר ואיתן ענבר; את המדינה ייצגו עוה"ד נעמי גרנות ואפרת גולדשטיין; את הסניגוריה הציבורית ייצגו עוה"ד יגאל בלפור ונועה זעירא; ואת לשכת עורכי הדין - עוה"ד אפרת נחמני-בר שרון זגגי-פנחס ומרק פרי.